ראשונה להיארז הייתה כוננית הספרים. זה הכי קל. ספרים יודעים להגן על עצמם, ולא צריכים שיעטפו אותם.
הם לא נשברים ולא נמעכים – יש להם צורה ברורה וסימטרית שקל לארוז בקופסאות קרטון קטנות
(ספרים מצטברים נוטים להיות כבדים, לכן יש לארוז אותם בקופסאות קטנות. את זה למדתי לא מקריאה,
אלא מעבודה במובינג בניו יורק בשנות התשעים.
הקופסאות האלה מכונות שם בפשטות – books, ויש להם מידות ספציפיות שלא יכבידו על המובילים).
עוד תכונת אריזה היפה לספרים היא ממדיהם השונים, כאלה שמאפשרים ארגון טוב וניצול מושלם שלהם באריזה.
לדוגמה, נותר חלל גדול בקופסה? יש את 1Q84 של מורקמי על אלף ומשהו עמודיו ושני כרכיו, או את האחים קרמזוב,
או 2666 של רוברטו בולניו שישלימו את החלל הנותר. ואם נותר חריץ דק בקופסה –
פעמון הזכוכית של סילביה פלאת' או איה פלוטו של לאה גולדברג כבר ימלאו אותו יפה.
ורק נותר לסמן בטוש – "ספרים – סלון", והמובילים כבר יודעים שהם יכולים לשנע בלי חשש.
אחר כך הודיתי בלבי לנציגת שימור הלקוחות של הארץ, שבאוגוסט שכנעה אותי להמשיך את המנוי,
"לפחות עד אחרי החגים". אני אוהב את הדפים הנדיבים של החלק החדשותי של הארץ.
הדפים האלה, המכונים סדין, עוטפים יפה ובטוח צלחות וכלי הגשה גדולים.
בדפיו של מוסף סופשבוע אני עוטף צנצנות תבלינים קטנות, ובגלריה אני מלביש כוסות וצלוחיות וקעריות;
ובמוסף התרבות על דפיו הגדולים כאותו סדין, אני נח וקורא שיר או סיפור, ומתנשף ועוטף כלים נשכחים שקניתי בפיזור הדעת.
בדה-מרקר אני קורא על כלכלה וחברה והצלחה וכישלון והון ושלטון ותקווה ויאוש, וגם על הזדמנויות ויוזמות חדשות;
ושומר את דפיו לסוף, לעטוף בהם כוסות מים וספלי קפה וילדות נשכחת;
ואגב כך אני מגלה אצלי תכונה מעולה ומועילה – אני אלוף באריזות ובסגירות ובהגנות ובהבטחת מעבר שלם ובטוח, עד גביע המרטיני האחרון.
באריזה אני טוב, זאת הפריקה והחיים עצמם שפוערים בי סדקים שאיני מצליח למלא