סבא שלי הוליד חמש בנות
ובמקום הבן שלא היה לו
הקים בית כנסת באשקלון
והיה שם "חדר" שבו הרביץ סבי תורה בדרדקים
ולא חסך מהם שבטו.
ילד שטעה, היסס, פיספס, חלם, בהה, פיהק או זייף
נדרש להעמיד את אצבעותיו ולהצמידן כאגודה אחת
וחטף הצלפת שוט בדמותו של ענף דק וגמיש על קצות האצבעות.
אסור היה לבכות.
כשאחד הילדים ביקש לצאת לשירותים
סבא שלי היה מרטיב את אצבעו בלשונו
מורח על גב ידו של הילד
ומתריע שיחזור ללימוד תורה לפני שייבש הרוק.
אימא שלי, בכורת סבי
הזהירה אותו שאם יעז להחטיף לי
בנה ינון
הוא לא יזכה לראות אותה יותר
ולא אותי ולא את אבי
שהיה מעמודי התווך של בית הכנסת.
בחדר ההוא למדתי לקרוא ולשכלל את קריאתי
ואני בין חמש
כעבור שנים אחדות
הגיע תורי, החמישי מבין שישה אחים ואחיות
לקרוא לאמי סיפורים מהכתובים.
היא לא זכתה ללמוד קרוא וכתוב
סבי מנע ממנה בית ספר כדי שתסייע בפרנסת הבית
כשהגיע תורי לקרוא לאמי בשבת מהשבתות
נפל בחלקי לקרוא לה
את "תהילה" של עגנון
"זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם, צדקת הייתה וחכמה הייתה וחיננית הייתה וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום."
ובימים הנוראים האלה
במלאת
69 לנובלה של עגנון
82 לאמי (בשמחת תורה)
49 שנה להקמתו של בית הכנסת (ראש השנה)
54 להולדתי (ערב יום כיפור)
דעתה של אמי הלכה ונטרפה
ומדי ערב השבוע
הייתה צוררת מעט מבגדיה
נוטלת את מקל ההליכה שלה
ויוצאת מביתה בשנתיים האחרונות שבנס ציונה
ומתעקשת
לעלות לרגל לבית הכנסת ההוא.
ובנותיה היו הולכות ומחזירות אותה
הולכות ומשיבות אותה אל ביתה
והיא מורדת ונאבקת
ודורשת לבוא אל בית הכנסת
ולקבוע בו את ביתה
עד שכולן היו מתעייפות ובוכות ונרדמות.
וכשכלו כל הקיצין
הבוקר נסענו אל בית הכנסת ההוא
ולעיניה נגלה אתר בנייה
המסלק ישן מפני חדש
ולא היה לה לאן לחזור
ובדרך חזרה לנס ציונה
היה בכייה כה שקט
כמו זיכרון
וחרישי כמו
תוחלת שנכזבה
ואולי מהדמעה
תצמח שנה טובה
