הוא לא השוק הגדול בעולם; הוא לא השוק הכי יפה שיש; הוא לא השוק הססגוני ביותר; הוא לא לה-בוקרייה בברצלונה; הוא לא השוק המהמם בסן סבאסטיאן; הוא לא שוק האיכרים המרווח ביוניון סקווייר שבמנהטן; הוא לא שוק מופטרד (Mouffetard) הגדוש מכל טוב שבפאריז; הוא לא שוק הכרמל ולא מחנה יהודה; והוא לא השוק הטרנדי שכתבו עליו בעיתון – הוא השוק של עכו.

מכל השווקים שבעולם, שאני מכיר, גיליתי את קסם השוק של עכו. הוא לא מתוחם, לא מוסדר ולא מוגדר. הוא עורק חיים טבעי שמתפתל וחי ונושם בסמטאותיה של עיר עתיקה והוא עתיק כמוה והוא חלק ממנה.

הוא שוק של האנשים שחיים בסביבתו. הוא לא שוק שצריך לפחד ממנו ("לא  קונים בדוכנים הראשונים שבפתח השוק, כי סתם יקר ומיותר"), לא.

הוא שוק טוב מתחילתו ועד המסעדה שמתקינה את מנותיה הטובות ממנו. הוא שוק של ערבים שערבים זה לזה ולכל מבקריו האחרים. אני יכול להפליג הרבה ולתאר את השוק המרגש של עכו במילים יפות, אבל אין צורך. רק להיזכר בחנות התבלינים עם המגש הענק והר הזעתר הריחני שנערם עליו, טרי וטוב. כשקירבתי את אפי להר הזה והסתחררתי – הבנתי זעתר מהו, כפי שמעולם לא היכרתי.

ובסיורנו האחרון בעכו, במסגרת חופשת יום העצמאות שלקחנו לעצמנו, עשינו הפסקה מתוקה שבה עידו שלי התוודע לכנאפה מתוקה והכי טובה שאני מכיר. לו היה טעים, ולבי גאה מאושר.