לפני שבאה לו רווחתו הכלכלית בנסיבות יוצאות דופן, נחום חי בפחד ובדאגה. הפחידו אותו למשל המכתבים בתיבת הדואר, לרוב היו אלה חשבונות לתשלום או מכתבים רשומים. הוא לא מיהר להוציא את המכתבים מהתיבה. כשכבר הוציא אותם הכין עצמו לפתיחתם: לוגם בירה מכבי, מקהה קצת את חושיו ופותח, קודם את חשבונות הארנונה והאינטרנט. שותה עוד מהבירה ופותח את חשבון החשמל. 

הוא חוסך בחשמל כמה שהוא יכול. בחורף בבית הוא מתלבש בשכבות, אבל כשקר לו מדי הוא מפעיל את מפזר החום ואז חשבון החשמל תופח. עם החום של הקיץ הוא מסתדר בלי מזגן, חוץ מלילות חמים ולחים מאוד, שבהם הוא מפעיל את המזגן לקצת, עד שהוא מתחיל להירדם ומיד מכבה אותו. בכל ספטמבר הוא נבהל מהמכתב על חידוש הטסט לרכב. צריך לשלם 1,500 שקל רק על האגרה; ועם הרנו קנגו הישנה שלו, ששימשה אותו לעבודתו, תמיד מצאו לו משהו שדרש תיקון ותשלום. על המזגן המקולקל ברכב אין מה לדבר. הוא נהג בו מזיע בקיץ וקופא בחורף.

ביום-יום שלו הוא נמנע מהוצאות מיותרות ומשתדל לאכול בבית, בעיקר פסטה – היא זולה וקלה להכנה ומשביעה אותו. לפעמים הוא אוכל בחוץ, לרוב פלאפל או סביח ולעתים רחוקות מתענג על שווארמה. הוא תמיד מתלבט כששואלים אותו אם הוא רוצה גם צ'יפס ובסוף אומר כן. הוא מתלבט כי הוא שמן. אבל הוא לא עומד בזה. הצ'יפס בחינם ועוזר לו לשבוע.

נחום מתפרנס מהפעלות ומופעי קוסמות לילדים בימי הולדת. הוא קוסם פשוט, לא מתוחכם וידיו לא זריזות במיוחד. קל לו עם ילדים. הם מתלהבים מהטריקים הכי פשוטים. אבל הוא לא מקבל מספיק עבודות ומתפרנס בדוחק רב. 

הוא נטה להתאהב בקלות, למשל בבחורה שרק פנתה אליו בתחנת אוטובוס ושאלה אם קו 70 כבר עבר, ומבטה השתהה על פניו רגע אחד נוסף. אחרי כל פעם כזאת התעצב שלא ניצל את ההזדמנות, והיה מדמיין איך הוא ממשיך את השיחה, זורק בדיחה או הערה מתוחכמת, והיא צוחקת ואומרת לו אתה חמוד, ונקשרת שיחה והם נפגשים ויוצאים ומבלים, והיא באה אליו והם אוכלים פסטה. 

ההורים שלו התגרשו כשהיה בכיתה ד'. זכרונותיו כילד הסתכמו בריבים בין הוריו, בכעסה המתמיד של אימו על אביו, שהאשימה אותו במצבם העלוב והטיחה בו קללות איומות. פעם השליכה לעברו בקבוק. נחום לא שוכח את הזעקה של אבא שלו, את קול הניפוץ, ואת זרזיפי הדם שגלשו על פניו המבועתות. הוא רצה לגשת לאבא שלו, אבל אימו משכה אותו ביד לחדרו ונעלה את הדלת. אז, כילד, לא ידע שהיה זה בקבוק אלכוהול נוסף שאביו רוקן. הוא רק  כעס על אימו ופחד ממנה. 

אימו עבדה כאחות חדר לידה בבית חולים. היא נעדרה הרבה מחייו, וכשכבר הייתה בבית הוא הרגיש שיחסה אליו היה כאל מכשיר שצריך לתפעל ולתחזק. אבל אבא שלו הקדיש לו תשומת לב. הוא סיפר לו סיפורים, עשה לו טריקים מצחיקים; מראה לו מַטְבֵּעַ, מעלים אותו ואז שולף אותו מאחורי האוזן; או בא אליו כשקצה מטפחת משתרבב מפיו ואומר לו תמשוך, ובנו הקטן מושך ומושך את המטפחות הצבעוניות שהיו קשורות זו לזו, ונופל ומתגלגל מצחוק. אביו גם פינק אותו בממתקים, אבל אימא שלו כעסה על הממתקים, וכשאמרה לאביו שהוא ילד שמן נצרב בנחום עלבון עולמים. 

כשהוריו התגרשו נחום רצה לעבור לגור עם אביו, אבל סוכם שאבא יבוא פעמיים בשבוע, כשאימו עושה משמרת בבית חולים. כשאביו בא לביתם הוא הלך ישר למטבח, מחטט בארונות ובמקרר, מכין לעצמו אוכל, יושב על הספה ואוכל מול הטלוויזיה. נחום היה מתיישב לידו ונצמד אליו. הוא רצה שאביו ידבר איתו כמו פעם, ישאל אותו שאלות, יספר לו סיפורים, ילטף את ראשו ויחבק אותו, אבל אביו לא עשה דבר מהדברים האלה. 

ערב אחד, לפני שאבא שלו בא להיות איתו, נחום החביא את השלט של הטלוויזיה. אביו חיפש את השלט וביקש מבנו לעזור לו למצוא אותו. נחום התלבט, האם כאילו למצוא את השלט כדי שאביו יעריך אותו ויגיד לו מילה טובה, או למנוע ממנו לצפות בטלוויזיה ובמקום זה יתפנה אליו. הוא עשה עצמו מחפש. השלט לא נמצא. האב היה אומלל וחסר אונים ומלמל בעצב, "מה אני אעשה עכשיו?" לנחום כאב על אבא שלו. הוא הרגיש שהוא בוגד בו. האב אכל בשקט על הספה, וכשסיים לאכול הביא הבן את הספר "ארץ יצורי הפרא" וביקש מאביו שיקרא לו. 

האב הסתכל עליו רגע, ואז על הספר, שב והביט בפניו של בנו ואמר, בוא, שב לידי. האב קרא בקול הבריטון היפה שלו, כשהוא מגביה ומנמיך אותו לפי התוכן ומאיץ ומאט את קצב הקריאה ומכניס דרמה איפה שצריך. נחום הילד הרגיש שהוא כמעט מתעלף מרוב אושר. כשהסתיימה הקריאה, הבן כרך את זרועותיו הקטנות סביב צווארו של אביו ונצמד אל גופו. והאב טפח על שכמו ולחש, טוב נחומי, הכול בסדר.

הבן הלך וחזר עם השלט של הטלוויזיה והושיטו לאביו, חפוי ראש. האב משך את השלט בתנועה חדה ודוממת והדליק את הטלוויזיה. הבן התיישב לצד אביו ודפדף בספר עד שנעצר על עמוד אחד והתבונן בו ארוכות. האב היה לבוש חולצת כפתורים תכולה וקצרת שרוולים, רפויה על גופו הרזה, כפתוריה העליונים פרומים. פעם שאל הבן את אביו אם יש לו רק חולצה אחת. האב אמר שזאת חולצת הביקורים שלו. "ככה תזכור אותי יותר טוב". זה היה בערב קיץ אחד של אוגוסט.

אחרי מות האב בדצמבר על אותה הספה בחולצת הביקורים שלו וספר פתוח על ירכיו – נחום התחיל לקרוא ספרים. הם היו כל עולמו. ככל שבגר, הספרים שהכי משכו אותו ונגעו ללבו היו כאלה שהייתה בהם אהבה נכזבת. כשקרא בהם התמסר לסיפור והיה חלק ממנו, מזדהה עם הדמות הפגועה וחי אותה, על אכזבותיה, תקוותיה, רגעי האושר, השמחה, הייאוש וחוסר התוחלת – בין אם הייתה הדמות גבר, בין אם אישה; לרוב אישה. בספר "קוצר רוחו של הלב" של שטפן צווייג הוא היה אדית, הצעירה הנכה, בת עשירים שהתאהבה בקצין שהבטיח להינשא לה כשתחלים, אבל לא באמת התכוון לכך, ועשה זאת רק כדי להפיח בה תקווה ולגרום לה להסכים לקבל טיפול מייסר שאולי יגאל אותה מנכותה. נחום חשב שלהיות שמן ודחוי וחסר ביטחון, זאת הנכות שלו.

הוא ביקש לעצמו אהבה; כל שנותיו ערג לאהבה, לאהוב ולהיות נאהב. הוא ייחל לפחות להיראות בחברתה של אישה יפה, או חמודה ועדינה או כל אחת שלא תתבייש בו. הוא היה נותן הרבה בשביל זה. היה נותן שנים מחייו כדי לחוות רגע כזה.

ההפעלות ומופעי הקוסמות לילדים דכדכו אותו. בהתחלה אהב את עבודתו ונהנה ממנה – מהיותו במרכז העניינים, מההתלהבות של הילדים ומעיניהם הנשואות אליו. אבל ככל שחלפו השנים כך פשה בו המרמור; לראות ילדים שמחים ואמהות שחיבקו אותם והעתירו עליהם אהבה. ואם פעם היה משיב מיד לכל שיחה שטמנה בחובה עבודה אפשרית, באו ימים שבהם צלצול הטלפון הרתיע אותו. הוא חי בתוך סדק חיים בלתי אפשרי, בין הבטחת הפרנסה להימנעות מעבודה שהסבה לו סבל ושיבשה את דעתו.

בימים הנדירים שבא נחום לבקר את אימו, היה מתבונן בתמונת אביו שהייתה תלויה על הקיר בפינת האוכל, ביופיו עז פנים שהזכיר לו את סמואל בקט. אביו המת נשאר צעיר מאימו הזקנה. הוא עצמו כבר מתקרב לגיל של אבא שלו. כשנכנס אל בית ילדותו, אימו חיבקה אותו ונישקה אותו וליטפה לו את הפנים; אבל המגע שלה והקרבה לגופה הזקן, לפניה המקומטות והנוגות, ללחלוחית בעיניה העכורות ולריח החמוץ והמר שצרב בנחיריו – עוררו בו סלידה. זה מאוחר, חשב, מאוחר מדי. היית צריכה לחבק אותי כשהייתי ילד, ולא היית מנסה לנטוש אותי, ולהותיר אותי עזוב, לבד בעולם.

הוא היה בכיתה ד' כשהמחנכת באה אליו ואמרה לו, נחום, אתה צריך לחזור הביתה עכשיו. הכול בסדר, אימא שלך חיה. בדרכו חזרה הביתה, לבדו, נכנס לבית ריק שאוויר רע עמד בו. על השולחן בסלון היו שתי חפיסות ריקות של כדורים. הוא נשכב על הספה ובכה בכי חרישי, עד שנכנס הרצל השכן עם בנו קובי, והוביל  אותו ביד לביתו, הושיבו לשולחן והגיש לו ולקובי ארוחת צהריים, בזמן שהרופאים נאבקים על חייה של אימו. היא ניסתה להתאבד באמצעות כדורים שלקחה מבית החולים. בימים הבאים, עד שאימו שבה הביתה, נשאר נחום בביתו של הרצל ואשתו הילה ובנו קובי, שהיה לחברו הטוב, כמו אח לו.

בשנים שחלפו מאז, קובי היה חברו היחיד של נחום. אבל בזמן האחרון קובי מתקשר אליו בכל פעם שהוא רוצה להביא מישהי לבית שלו במושב. נחום גר בבית קטן במושב שירש מסבו והותירו ללא שינוי, וחי בו את חייו.

קובי קנה מצעים חדשים כדי להשתמש בהם עם הנשים שלו. כשנחום היה חוזר מהפעלה או מבית אימו, או משיטוט ברחבי המושב עד שביתו התפנה ממעשה האהבה, עמד בבית ריח מיוחד ובושם נעים ועוד ריח מריר שלא הצליח לפענח, אבל כזה שהעציב אותו וגרם לו לאונן. היה גם ריח של אוכל בבית. במקרר היו קופסאות מלאות של הטייק אויי שקובי הזמין בנדיבות והותיר ממנו לנחום. לרוב היה גם בקבוק ויסקי. נחום היה שותה ממנו ושם בצלחת אוכל מהקופסאות, שהספיק לו לפחות ליומיים.

יום אחד קובי התקשר אליו וביקש לקפוץ. נחום אמר שהערב אין לו עבודה והבית לא פנוי. קובי אמר שהוא רוצה לפגוש אותו, שיבלו ביחד, כמו חברים, והוא יביא אוכל וידברו וישתו ויצפו בסרט בטלוויזיה ויהיה סבבה. נחום שמח וציפה לבואו של קובי. 

בשעה היעודה נחום שמע את זמזומו הצורמני של פעמון הכניסה. קובי עמד בדלת, מטופח כהרגלו, הבגדים והנעליים שלו נראו כאילו הרגע קנה אותם. ביד אחת החזיק שקיות נייר עם אוכל ובידו השנייה זר פרחים, ואמר "מזל טוב, גבר," זה היה יום ההולדת של נחום, אבל הוא השכיח מעצמו את היום הזה. כשנולד, אימו נשארה בבית עד יום אחרי ברית המילה, ומיד חזרה לעבודתה כאחות בחדר לידה, ושמה את התינוק שלה בחדר התינוקות.

קובי הניח על השולחן במטבח את הדברים שהביא וביקש מנחום להביא ואזה. לא הייתה לו ואזה. קובי פתח את ארונות המטבח, מצא כוס גדולה ומזג לתוכה מים מהברז, לקח סכין, קטם את הגבעולים כדי להתאים את הזר לכוס והניח אותה על השולחן בסלון. הוא ביקש מנחום להביא צלחות וסכו"ם. קובי מזג להם ויסקי עם סודה. "לחייך נחומי." הם הקישו כוסות, שתו, אכלו ודיברו.

קובי הסתכל סביבו ואמר: "נחומי, איך אתה חי ככה, בעליבות כזאת. אתה כבר בן 37, בנאדם. תראה איך אתה נראה, מזניח את עצמך, את הבית שלך". 

"לא באתי להעליב אותך," אמר קובי למראה פניו הנפולות של נחום. "אני פה כדי לעזור לך". הוא לגם מהוויסקי ואמר, "יש לי הצעה עסקית בשבילך. אתה תרוויח כסף טוב בלי לעשות כלום. תחיה כמו אפנדי ותוכל לדאוג לעצמך, לעשות כושר, לרזות קצת, להתלבש יפה, להכיר בנות ולהתחיל ליהנות מהחיים".

קובי הציע להשכיר את הבית של נחום לפי שעות. "זה עסק מטורף. אתה לא מבין כמה אנשים מחפשים מקום לאהבה."

מקום לאהבה, חשב נחום. הבית שלי יהיה מקום לאהבה. 

קובי אמר שכדי שהעסק יעבוד ויצליח יצטרכו לעשות כמה שינויים בבית. הוא ישקיע את הכסף הדרוש, ויקזז חלק מהרווח המשותף כשיתחיל להיכנס כסף. "רק תצטרך לפנות את הבית לשבוע-שבועיים", אמר לנחום.

בשבוע-שבועיים שהפכו לחודשיים, נחום עבר לגור אצל אימא שלו. בבית אימו התנהלה שגרה שהחלה במבוכה והתחלפה בנוחות פשוטה ועצלה ושתיקות ארוכות. ערב אחד, אחרי שסיימו לאכול, אימו דחפה לעברו את כוס המים שלה וסימנה בראשה על בקבוק הוויסקי שהביא. הנוזל הענברי נמהל במים שנותרו בכוסה ונדמה כסערה. 

היא גמעה מהכוס ודיברה אתו על החיים שהיו. היא נעצה מבט רעבתני בכוסה הריקה. נחום שב ומילא אותה בוויסקי. היא עיקמה את שפתיה בחיוך ולגמה מכוסה. נחום ראה איך פניה הקשות וחרוצות הקמטים מתרככות, סמוקות ויפות. היא סיפרה לו על אביו, איך הכירו והתאהבו, שניהם היו בודדים בעולם, "היה פרוע, פרוע בראש…" אמרה וסיפרה לו איך נשאה לבדה בנטל הפרנסה ועבדה משמרות כפולות בבית החולים כדי לקנות את הבית שלהם. נחום הקשיב, הבין ודמע. הם גמעו מהמשקה בשתיקה, עד שאימו שלחה אותו לישון.

במיטת ילדותו, חש נחום לאות ועצב והתקשה להירדם. כשנפתחה דלת חדרו בידי אימו הוא דומם את גופו ועשה עצמו ישן. הוא לא ידע אם הוא זוכר או חולם ואם היה הדבר, כשאימו עטפה אותו בשמיכת צמר עבה ונשקה למצחו; עכשיו כמו אז, כילד – וקלט בזכרון חושיו, שכך באה אימו למיטתו הילד שהיה, אחרי משמרת כפולה, כשהוא ישן. והבין שכך היה, אבל כל השנים לא ידע.

קובי הודיע לנחום שהבית מוכן וקבע אתו יום ושעה שיחזור ויראה את הבית.

הבית של נחום התחדש. ההול נצבע בסגול בהיר ונוסף לו גוף תאורה מסוגנן. קירות הבית הפכו מלבן מוכתם ומיושן לשמנת צחה וחמימה. קירות המקלחת שהיו נפוחים וסדוקים, צופו באריחי קרמיקה לבנים. כיור חדש בהק, ומקלחון מזכוכית מט יוקרתית הותקן במקלחת, ונוסף לה מתקן למגבות שהיו בו ארבע מגבות רכות מקופלות בקפידה. חדר השינה נצבע בכתום אפרסק, על החלונות נתלו וילונות בצבע ארגמן, ומיטת האחד וחצי הוחלפה במיטה זוגית חדשה, לצדיה שתי כונניות שינה ומנורות לילה. מזגן חדש רחש מעל החלון הצפוני.

נחום נשכב על המיטה, נזהר לא לקמט את המצעים.

קובי החליף את המנעול בדלת הכניסה למנעול קומבינציה, שאת הקוד שלו מסר למי שהזמין לשעתיים מקום לאהבה. הוא ניהל את העסק. פרסם היכן שפרסם על מקום לפי שעה. בשעות האלה נחום היה יוצא מהבית; לרוב  אל אימא שלו, לעיתים רחוקות להפעלות שעוד עשה, ולפעמים הולך ותועה ברחבי המושב, מסתכל בבתים וחושב על האנשים שגרים בהם. בערב עולים ניחוח החביתה המיטגנת, קרקוש מזלגות, דיבורים – אלה צורבים את לבו והוא מתרחק מהם דומע.

וכך חלפו להם חודשים. הסתיו נמזג לתוך הקיץ וצינן את להטו. החורף התקרב לאטו, בתפילות בבתי הכנסת החליפו את ברכת מוריד הטל במשיב הרוח ומוריד הגשם, הכסף זרם ואהבות עלומות התחלפו בביתו של נחום.

הערב נחום תועה ברחבי המושב. נעשה לו קר. הוא מתיישב על ספסל מול בית הכנסת התימני, מוציא תרמוס מהתיק ושותה ממנו תה פושר. השמיים כהו, עננים כבדים נאספו ודחקו אלה באלה, פנסי הרחוב נדלקו, רוח קרה נשבה, אוושת עלים נשמעה מהעץ הענק שלצד הספסל, ציפור דרור נחתה על המדרכה, ניקרה, צייצה, קיפצה, נעמדה, הניעה את ראשה בתנועות קצרות וחדות, ועפה משם. נחום ליווה אותה במבטו עד שהבחין באיש מבוגר, עב זקן ומלא גוף שעמד על המדרכה ממול, מנופף לו בתנועה שהייתה בה הזמנה לבוא. נחום קם וחצה את הכביש. האיש האיר לו פנים ואמר בחיוך רחב, "אח צדיק, אולי תבוא תשלים מניין." 

נחום התרגש, חום פשט בגופו ורטט פעם בחלציו. "אני לא מכיר את התפילות ולא יודע מה צריך לעשות." אמר. "אני אראה לך," שח לו האיש בנעימת קול רכה וצרודה והושיט את ידו ללחיצה, "אני אברם; ומה שמך בישראל, איש יקר?"

הם צעדו לבית הכנסת כשכפותיהם לפותות בחום יבש ונעים. כשהגיעו לפתח בית הכנסת, שחרר האיש את נחום מאחיזתו והורה לו לו במחוות יד ובנועם פנים להיכנס.

מתוך האפלולית של הערב היורד והצינה המחוספסת והלחה של דמדומי היום, נחום נכנס כמו ליקום חדש ומבטיח, מסתנוור מנגוהות האור שאפפו אותו ומהחום שעטף אותו בחיבוק של קדושה. גברים עטויי טליתות הנידו ראשם לעברו בהכרת תודה, כמי שנחלץ לעזרתם והשלים להם מניין. האיש הוליך אותו וסימן לו על מקום, ולפני שהתיישבו, שלף האיש טלית והניחה על כתפיו של נחום ופתח לפניו סידור תפילה. נחום העטוף בטלית אהב את המקום ואת הרגע, את האנשים ואת מזמורי התפילה. הם נסכו בו רוגע ושלווה.

כשנחום שב לביתו, ששעה קלה קודם יצאו ממנו זוג האוהבים האחרון לאותו היום, הוא התפשט ונכנס עירום למיטה עם המצעים המקומטים והריחות והכתמים שנספגו בהם, התכסה בשמיכה כמו הייתה טלית ונרדם בשלווה, עטוף באהבה.

.