אַתְּ וַאֲנִי שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים עֲצוּבִים.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתַּצְמִידִי אֶת שְׂפָתַיִךְ לִשְׂפָתַי
עַד כְּאֵב, עַד שֶׁלֹּא נוּכַל לְדַבֵּר עַל הַמַּצָּב.
הַנִּיחִי אֶת כַּפּוֹתַיִךְ הָרַכּוֹת
עַל אַשְׁמוּרוֹת עֵינַי
שֶׁלֹּא אֶרְאֶה מָה קוֹרֶה
וּבַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל אֲנִי אֲעַנֵּג אוֹתָךְ
עַד שֶׁאַנְחוֹתַיִךְ יַחֲרִישׁוּ אֶת קוֹלוֹת הַהֶרֶס שֶׁפָּגְעוּ בְּאָזְנַי
וְנִתְחַפֵּר בִּבְשַׂר גּוּפֵינוּ
מִפְּנֵי נִבְזוּת הָרָעָב הַגָּדוֹל
שֶׁנּוֹגֵס וְנוֹגֵשׂ בָּנוּ
וּמְאַיֵּם לְכַלּוֹתֵנוּ