כשאתה מחכה בתור, אם זה בסניף הדואר, בקצבייה, במס הכנסה או אצל הדוקטור, הופכת פיסת הנייר הממוספרת של סדר התורים לכל עולמך.
בזמן הזה של ההמתנה אתה נוצר את הפתק ושומר עליו מכל משמר. אין חשוב ממנו בזמן הזה.
ומעת לעת אתה חוזר ומביט בו, מנסה לשנן את המספר, שלא תחמיץ, שלא ידלגו עליך כשיגיע תורך.
אתה דרוך. אתה נוהג בו זהירות. מחזיק בו בעדינות שלא יתקמט ושלא ייעשה מדובלל ושלא יתלחלח מזיעת הציפייה שזוחלת לקצות האצבעות.
ואם צפוי לך תור ארוך או אם התארך התור למעלה מהצפוי, כדי לשמור עליו חלק ורענן, אתה תוחב אותו אט-אט ובעדינות רבה אל הכיס;
ואם התור ארוך במיוחד – אז לארנק. שם הוא יישמר היטב ויהיה מוגן מכל פגע.
והדקות נוקפות, ואתה משתדל לזכור באיזה כיס הנחת אותו, ואם בארנק – אז באיזה תא. שלא תופתע כשיבוא תורך.
ופתקית התור הממוספרת מפרידה בין חייך עכשיו לחיים אחריה, כשיגיע תורך.
כשתורך מגיע אצל הקצב, אתה מקווה שנשאר מנתח הבשר שתכננת לארוחת הערב;
ואם במס הכנסה, אתה רק מבקש לעצמך שנתח הבשר שפקיד השומה יגזור ממך יכאב רק מעט.
ובסניף הדואר. בסניף הדואר, כשתורך יגיע, תוכל סוף-סוף לדעת מי לעזאזל שלח לך מכתב רשום
(רק לא דוח חנייה, רק לא צבא, רק לא משהו רע אחר); ובתור לדוקטור, נותר לך רק לקוות לטוב.
וברגע שסיימת עם הקצב ועם פקיד השומה ועם סניף הדואר ואצל הדוקטור.
מה שווה הפתקית הזאת? כלום. אפס. טורח וכורח שיש להיפטר ממנו.
ואז להתמודד עם החיים אחריה.
חשבתי על זה כשקיבלתי בדואר את הפתק לבוחר.