אם תסתובבו ברחובות מלטה, וכדאי שתסתובבו ברחבות מלטה, לא תראו פחי זבל בסביבת הבתים. שיטת פינוי האשפה כאן שונה ממה שאנחנו מכירים, ופועלת באיסוף לפי ימים וסוגי פסולת.כל בית או בניין מניחים את שקיות האשפה על המדרכה בבוקר (או בערב קודם, תלוי בעירייה), והמשאית של השירות העירוני עוברת ואוספת אותן. כל יום מוקדש לסוג אחר

בעודי משוטט ברחובות מלטה, שמתי לב שבכניסות לבתים, לפני הדלת הראשית, ניצב שער קטן. תהיתי לפשרו, בדקתי ומצאתי את טיבו ואת תכליתו של הפִּישְׁפָּשׁ הנאה הזה: בימי הקיץ החמים, אנשי מלטה פותחים את דלתות ביתם כדי לאפשר לאוויר צח להיכנס, לאוורר את הבית, להאירו ולצננו בעזרת כיוון אוויר נוסף. השער הקטן מסמן גבול בין החוץ

רחובות מלטה משובצים מרפסות עץ סגורות, צבועות בירוק, כחול, אדום או צהוב, שהפכו לסמל אדריכלי מובהק של האי, אך מאחוריהן מסתתר גם סיפור תרבותי וחברתי. במאה ה־17, בהשפעת סגנון הבארוק האירופי, החלו להופיע כאן המרפסות הסגורות מעץ. הן נולדו תחילה בעיר העתיקה מדינה, ומשם התפשטו לשאר הערים. המלטזים לקחו את הרעיון האירופי והפכו אותו לשלהם:

בדלפק הבורדינג בטיסה ממלטה לישראל התחוללה סערה זוטא, כשדיילת אחת אסרה על נוסע אחד להיכנס עם הלולב שלו למטוס. האיש החזיק בידיו ערכת ארבעת המינים באריזת פלסטיק, שבה בלט והזדקר לולב ארוך. הדיילת הסבירה לו ש"הדבר הזה" לא עומד במגבלת המידות של פריטים שאפשר להכניס לתא הנוסעים. החל ויכוח. "אַי אֵם טֵלִינְג יוּ, אִיטְס א

בנסיעתי לפרובאנס בנובמבר 2025 ביקרתי בבית החולים שבו אושפז וינסנט ואן גוך לאחר שחתך את אוזנו, לפני 137 שנה. בתמונות כאן: בית החולים כפי שצייר אותו ואן גוך, וצילום שלי מביקורי במקום. למה ואן גוך פצע את עצמו? בפברואר 1888, אחרי שנתיים בפריז, שהעיקה עליו בהמולתה ובאפרוריותה כפי שחש אותה, ואן גוך חלם על מקום

כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי לָשׁוּב וְלִרְאוֹתֵךְ הָעֶרֶבוְכָתַבְתָּ לִיהַיּוֹם נִתָּן מָקוֹם לְגַעֲגוּעַהִתְרַפַּקְתִּי עַל זִכְרוֹן לֵיל אֶמֶשׁוְהִתְנַחַמְתִּיבְּבוֹאֵךְ הַצָּפוּימָחָרוּבַתָּוֶךְאַהֲבָה