זִכָּרוֹן אַחֲרוֹן
כְּשֶׁיָּצָא אִישׁ חֶבְרַת קַדִּישָׁא אֶל הָרְחָבָה שֶׁבָּהּ חִכִּינוּ לְטֶקֶס הַלְּוָיָה שֶׁל אִמָּא וְשָׁאַל מִי מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה נִכְנַס לְזַהוֹת הִצְטַנַּפְתִּי כְּמִתְחַמֵּק
מַעְגָּלִים //
יִחַדְתִּי לְךָ צְלִיל בְּוַטְסְאַפּ צְלִיל מֻתְאָם אִישִׁית בְּאַפְּלִיקַצְיָה שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶת הַשֵּׁם 'מַעְגָּלִים' וּבְכָל פַּעַם שֶׁהַצְּלִיל שְׁלַךְ הוֹלֵם עַל תֻּפֵּי
שָׁעָה לִפְנֵי בּוֹאֵךְ
בָּעֶרֶבשָׁעָה לִפְנֵי בּוֹאֵךְהִתְרוֹקְנוּ הַבְּרָזִים מִמַּיִםוּבְמוֹקֵד 106 שֶׁל הַעִירְיָּההָיְתָה הוֹדָעָה עַל פִּיצוּץ בְּצִנּוֹר בַּשְּׁכוּנָהבֲּשָׁעָה שֶׁלִּפְנֵי בּוֹאֵךְסָפַרְתִּי אֶת מְלַאי הַנּוֹזְלִיםוּמָנִיתִייַיִן וּבִירָהוּמְרָק עֲדָשִׁיםוּבַקְבּוּק
את שותקת ואני נרעש//
אַתְּ שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי נִרְעָשׁ אַתְּ מְאִירָה וַאֲנִי הַצֵּל הַנִּמְתָּח מִכַּפּוֹת רַגְלַיִךְ העירומות שֶׁעַל הַחוֹל עַד מִצְחִי הַמִּתְכַּוֵּץ בְּחוֹף הַיָּם שֶׁאוּלַי
כותרת
קוֹל חֲבָטַת הָעִתּוֹן עַל דֶּלֶת בֵּיתִי מַחְרִיד אֶת שְׁנָתִי יָדִי נִשְׁלַחַת וְנִמְרַחַת בִּתְנוּעַת שְׁתִי וָעֵרֶב עַל הָרִצְפָּה עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת
הַתְחָלָה חֲדָשָׁה //
אֲנִי נִגָּשׁ אֶל לִבָּהּ בִּזְהִירוּת כְּמוֹ כַּף יָד רַכָּה וּפְשׁוּטָה הַמְּצַפָּה לִנְחִיתַת הַפַּרְפַּר שֶׁיָּנוּחַ בָּהּ וְיִבְטַח בָּהּ לֹא לִפְצֹעַ אֶת
אהבה בימי קורונה
קול חבטת העיתון על דלת ביתי מחריד את שנתי ידי נשלחת ונמרחת בתנועת שתי וערב על הרצפה עד שהיא מוצאת
בית כנסת של סבא
סבא שלי הוליד חמש בנות ובמקום הבן שלא היה לו הקים בית כנסת באשקלון והיה שם "חדר" שבו הרביץ סבי
נילס נילה, עגנון
אפילוג בבית מחכים לי עמודיו האחרונים של הספר נילְס לינֶה שהעניקה לי אהובתי הרחוקה. שמספר על משורר צעיר שהתבגר שהיה
חוביזה
החוביזה לא צריכה יותר מפיסת אדמה פנויה וחורף כדי להרעיף עלינו מטובה. החוביזה גם לא צריכה יותר משמן זית, בצל,
חיים רגילים
שֶׁיִּהְיֶה בֵּיתִי שָׁלֵםשֶׁיִּזְרום חַשְׁמַל בִּוְורִידֵי הַנְּחֹושֶׁתומים בְּצִנּוֹרוֹת שְׂאוֹר יָאִיר את החֲדָרִיםשהַמְּקָרֵר יְקָרֵרשיִהְיֶה וַי-פיי שֶׁלֹּא אֶרְעַב או אֶצְמָאשֶׁיִּשְׁתַּמְּרוּ כָּל חוּשַׁישֶׁאוּכַל לִקְרֹא