כשלילך הציעה להכיר לי מישהי מקסימה שתתאים לי, שאלתי למה הכוונה "תתאים לי."

"נו, אתה יודע, שניכם מיוחדים כאלה, שונים משאר העולם אבל דומים לעצמכם."

"אני מבין שהיא יפה וחכמה, מצחיקה ובודדה."

"מה שתגיד. כבר הודעתי לה שתתקשר אליה הערב בשבע. היא מצפה. אל תאכזב אותה."

"בסוף זה יקרה."

"תתקשר?"

"אאכזב."

"די כבר עם חוסר הביטחון המפגר שלך. אתה ילד גדול, היית נשוי, יש לך ילדים. כבר היו לך מערכות יחסים אחרות מאז. אגב, אני בעצמי הייתי שמחה להיות גרושה שלך."

"שכנעת אותי. אשלח לה הודעה הערב."

"לא הודעה. אתה מתקשר. אני מכירה את הטיפוסים מהסוג שלך, מתכתבים עד צאת הנשמה ובסוף מתפוגגים."

"קשה לי עם שיחת הדייטינג הראשונה, יותר נוח לי להתכתב קודם."

"אני מכירה אותך, איש של הרבה מילים ומעט מעשים. אל תדאג, היא כבר הציצה בפייסבוק שלך והתרשמה. יאללה, תתקשר."   

בערב שלחתי לשרון הודעה.

היא השיבה "היי ירון, נעים מאוד. רק כדאי שתדע שאני שמאלנית גאה וחשוב לי שגם הפרטנר שלי יהיה כזה, אני לא מתפשרת על פחות. אתה יכול להיות גבוה או נמוך, יפה יותר או פחות (אבל לא מדי… חחחח), אבל חייב להיות שמאלן בדם ומחויב לרעיון." 

נפגשנו. היא נראתה נערית, קטנת גוף ונעימת פנים שהיה בהן תום ילדי, עם נמשים וחיוך טבעי ורחב כמו של פרח נפתח ומתגלה, שיער ראש מתולתל ואדמוני. הילוכה ותנועותיה היה מעט קופצניים, כשל ילדה. היא הושיטה יד, לחיצתה היתה חזקה וחמה.

הזמנו בירות, שתינו, השיחה זרמה בקלילות מענגת, החלפנו שנינויות וצחקנו הרבה. צחוקה נפתח לעתים בנחירה שובת לב. היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים – ספרים, סרטים, מוזיקה ותפיסות עולם. דיברנו על כל אלה, חשנו קרבה וחיבה הדדית, הסתכלנו הרבה בעיניים. הרגשתי נפלא ונראה שגם היא נהנית מהמפגש.

כשדיברנו על פוליטיקה, היא שאלה אותי, "חוץ מלהצביע מרצ מה אתה עושה שמגדיר אותך כשמאלן?" 

"למה את מתכוונת?"

"לצאת להפגנות, להשתתף במפגשים בין-דתיים, בין-לאומים, לבקר בגדה, במחסומים, להסיע חולים לבתי חולים, ללמוד ערבית, כאלה."

"המממ… אף אחד מאלה, אבל אני יודע קצת ערבית." 

"כן? איך? "

"מסבא וסבתא התימניים שלי."

"סבבה. אני אקטיביסטית, פעילה. אתה חושב שתוכל להצטרף אלי לפעילויות?

"לא חושב."

"באסה איתך, אתה בחור אינטליגנטי ומעניין. אבל אני רוצה פרטנר שילך אתי למקומות, שיהיה פעיל ואכפתי, שיבין שהכיבוש הוא טרגדיה לשני העמים ויהיה מוכן לעשות משהו כדי לתקן."

"אני מבין, אבל אני לא מסוגל לכל אלה. את מוצאת חן בעיני והייתי שמח לראות אותך שוב, אבל אם אלה התנאים, זה כנראה לא יעבוד לנו."

"אתה באמת חושב שהכול מתחיל ונגמר בקלפי, בלי לעשות משהו מעבר?"

"אני כן עושה"

"כן? מה?"

"אני קורא את גדעון לוי, ומטקבק לו דברי חיזוקים."

היא אמרה זה לא מצחיק ואז פרצה בצחוק, "האמת זה דווקא כן מצחיק."

היא הניחה את ידה על השולחן והסתכלה לי בעיניים. הנחתי את כפי על כפה הפתוחה והיא הידקה את אצבעותיה עליה, ואמרה, "אתה מקסים, וחבל לי שאתה כזה פסיבי."

"שרון, אני מבין אותך ומעריך את האקטיביזם שלך." ליטפתי את ידה. "זה בסדר אם נסיים פה ונלך כל אחד לדרכו. אבל לפעמים אפשר להיות רכים וסופגים, ואני לא מדבר בקשר אלי, אלינו, אלא בכלל. אם את מבקשת לעצמך אהבה ותולה אותה באקטיביזם של הפרטנר שלך, יהיה לך קשה. ואני לא בטוח שיש לזה הצדקה."

היא קמה וישבה לצדי ונצמדה אלי והניחה את ידה על ברכי ואת ראשה על כתפי. הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה. "באמת קשה לי." היא לחשה. "אני צריכה משהו שאני לא יודעת מהו."

המלצרית באה ושאלה אם נרצה עוד משהו. שאלתי את שרון, "בא לך משהו?" 

"לא, אני עוד צריכה לנהוג חזרה הביתה."

ביקשתי בירה.

"התבאסת כשאמרתי שאני צריכה לחזור הביתה?"

"מה פתאום? מה גורם לך לחשוב ככה, אני באמת נראה כמו מישהו שאפשר לבוא אליו בדייט הראשון?"

היא חפנה את פני בכפותיה והביטה בעיני. "מה אני אעשה אתך, ירון?"

"אהבה, לא מלחמה."

"זה בטוח."

"הייתי באה אליך, אבל אני באמת לא יכולה. יש לי כלב להוציא לסיבוב."

היא הצמידה את שפתיה לשפתי והתנשקנו ארוכות, ואחר כך ישבנו חבוקים. ואז היא אמרה בשקט, "גדעון לוי, אתה אומר."

"ועמירה הס."

היא נחרה את צחוקה המתוק על צווארי, ונשקה לו. נפרדנו בחיבוק ממושך.

כעבור יומיים היא שלחה לי הודעה, "במוצ"ש הקרוב יש הפגנה למען פעיל שלום פלסטיני שנמצא במעצר מנהלי כבר שנתיים, אולי תצטרף אלי ואחר כך נלך לשתות משהו?"

השבתי: "היי, הייתי מצטרף, אבל אנחנו חוגגים יום הולדת לחבר." זה היה השקר הרגיל שלי כשרציתי להימנע ממשהו או להסתיר דבר מה אחר.

"טוב, תעדכן אם משהו ישתנה. אשמח שתבוא."

"אעדכן."

מאוחר יותר היא שלחה לי הודעה נוספת, "שמע, בשבת בצהריים יש בסינמטק את 'הדירה', של בילי ויילדר (בפגישתנו הראשונה גילינו ששנינו אוהבים אותו וראינו כמעט את כל סרטיו), מה אתה אומר?"

"בטח, בכיף. זה אחד האהובים עלי. אני אדאג לכרטיסים."

"נפלא. הסרט מתחיל בשתיים, שניפגש ברבע ל… כזה?"

"סבבה."

בשבת יצאתי מדירתי באחת וחצי וצעדתי לסינמטק. היא כבר הייתה שם, קלטתי אותה מרחוק, על שיער ראשה האדמוני, מהלכת על רחבת בית הקולנוע.

כשיצאנו מהסינמטק ואחרי שדיברנו קצת על הסרט, היא שאלה, "אז מה קנית מתנה ליום ההולדת של החבר?"

"מה?" שאלתי בפליאה, ואז נזכרתי שאמרתי לה שאנחנו חוגגים הערב יום הולדת לחבר, כדי לחמוק מהפגנת המחאה על העצור הפלסטיני ששובת רעב. "אה, קניתי לו את הספר 'העולם של אתמול', של שטפן צווייג"

"לא מכירה. אבל אם אתה ממליץ, אשמח לקרוא."

"ממליץ מאוד. אני אקנה לך אותו."

"למה לקנות? אני יכולה לשאול בספרייה, ואם יש לך עותק, אקח ואחזיר לך."

"יש לי, אבל אני לא אוהב להשאיל, מעדיף לקנות במתנה."

"זה סתם בזבוז. אתה כזה רכושני! ואולי אתה פוחד שלא אחזיר לך?"

"כשזה נוגע לספרים אני רכושני ופוחד שלא יחזירו לי."

"אוקיי, נגיד שאני מקבלת את הגישה המוזרה הזאת שלך, אז מקסימום לא תקבל חזרה ספר שהשאלת ואם עדיין חשוב לך שהספר יהיה ברשותך, אז תקנה לעצמך חדש."

"זה לא אותו דבר. אני רוצה לשמור לעצמי ספר שקראתי, אחרי שיישנתי אותו והפכתי בו דפים, ושמתי בו את העיניים ואת הנפש שלי ואת האצבעות שלי, והכתמים והקיפולים ופיסת החיים שלי שנמצאת בין דפיו…"

היא לקחה את ידי בידה והסתובבה אלי והסתכלה לי בעיניים, "אני מתה ממך." עיניה הכחולות אורו, לחייה הוורודות סמקו. התחבקנו והתנשקנו באמצע העיר. ואז צעדנו בשתיקה ברחוב ההומה.

"בא לי קפה."

אז נשב לקפה."

ישבנו בבית קפה באבן גבירול. היא הזמינה אמריקנו ואני אספרסו כפול. היא דיברה על ההפגנה הערב. "חבל שאתה לא יכול להצטרף." 

בהמשך השבוע לא יצא לנו להיפגש, התכתבנו מדי יום. 

בשבת בצהריים היא התקשרה. 

"היי שרון,"

"אני עצובה."

"מה קרה?"

"אני חוזרת מחברון מניחום אבלים אצל משפחה פלסטינית. הם איבדו את בנם חאמיד, עוד לא בן 13. הוא נהרג מאש של צלף ישראלי…. הייתה איזו פעילות של הצבא באזור, וחאמיד עמד על הגג ורק צפה במתרחש." היא השתנקה, לקחה הפסקה קצרה ואמרה, "שתבין, הוא היה רחוק מאזור ההתרחשות, ולא עשה שום דבר שהיה יכול להיראות מאיים, ובכל זאת הרגו אותו. זה נורא." 

"מזעזע. אני מצטער."

"אני יכולה לבוא אליך?"

"בטח."

אני זקוקה לנחמה, לשקט שלך, למבט שלך, אני רוצה לשמוע אותך אומר לי מלים מרגיעות, ושנדבר."

"בואי. בדרך כלל יש חניה בשבת בשעה הזאת, אבל אם לא תסתדרי…"

"אני אסתדר ירון, אל תתנשא עלי. אני אמצא חניה בקלות". 

"טוב, מתי תגיעי?"

"למה, אתה צריך להתכונן במיוחד?"

"כן, גבות, בית שחי, שפם."

"זה לא מצחיק אותי. אבל אם אתה רוצה להתכונן למשהו אז אני אגיד לך איך בא לי שיהיה ותיערך לזה."

"אני מקשיב."

אני מגיעה, מתקלחת, וכשאני יוצאת מחכה לי כוס יין לבן. אחר כך נשב ונדבר, ונהיה רעבים ונאכל מרק ירקות. קניתי מלא ירקות טריים אצל הירקן בכפר."

"סבבה"

"עוד משהו."

"מה?"

"אני בלי בגדים להחלפה, אז תשים לי איזה בוקסר וטריקו שלך."

אחרי שהתקלחה היא הצטרפה אלי למטבח והציעה לעזור בהכנות.

"את לא חייבת, אבל את יכולה לארח לי חברה."

"אני אארח לך חברה,"
"כיף לי."

"אתה גר הרבה זמן לבד?"

"שלוש שנים, מאז הגירושים."

היא הנהנה לאיטה בסבר פנים רציני, ותלתליה הכתומים נעו באיוושה קלה. אהבתי את דמותה הנערית, את גופה הקטן, את תנועותיה הפזורות, את הבעות פניה התמות, את הצחוקים שפרצו ממנה. 

אחרי שסיימנו במטבח יצאנו למרפסת עם פחית בירה לי וכוס יין לה. קיוויתי שהיא לא תדבר אתי על פוליטיקה. לא היה לי כוח לזה. חיבבתי אותה ורק רציתי שנבלה ערב נעים ביחד.

למזלי מצב רוחה השתפר מאז שהתקשרה אלי בדרך חזרה מחברון. כנראה הייתה רגילה למעברים האלה. דיברנו, היא סיפרה לי על עבודתה כמורה פרטית להוראה מתקנת, ושהיא דיירת נודדת בלי דירה קבועה משלה. "יש לי הרבה חברים ומכרים, ובכל פעם שמי מהם מפנה את דירתו לזמן מה, אני עוברת לגור בה."

"ומה קורה אם אין דירה פנויה?" 

"אז אני עוברת לגור בבית של ההורים שלי בקיבוץ." 

"ואיך שם?"

"קיבוץ, מה כבר יש לומר."

היא קמה ונכנסה מהמרפסת ונעמדה בסלון. "אני אוהבת את הדירה שלך, היא חמימה ונעימה, פשוטה ואמיתית. בלי קישוטים מיותרים. ועם כל הספרים והמטבח והמזווה המלא שלך, נראה לי שיהיה כיף לבלות בה לבד סופשבוע."

"את יכולה," אמרתי. "בעוד שבועיים אני טס לחמישה ימים."

"באמת? לאן אתה טס?"

"לנאפולי."
"עם מי?"
"לבד."

"המממ. אז אני אבוא לפה בשמחה ואשקה לך את העציצים ואציץ לך בארונות ובמגירות."

"את תשתעממי. אין שלדים ולא ממצאים מיוחדים."

"אל תדאג, תמיד מוצאים משהו עסיסי."

"תמצאי אותי."

"אם תתן לי."

צחקתי ואמרתי שבא לי עראק ושאלתי אותה אם גם היא רוצה.

"כן, אבל קצת, כי אני כבר מסוחררת."

"אני מודע לקסמי הכובש."

"מפגר."

מזגתי לנו עראק.

"מה תעשה בנאפולי?" 

"אגור לי בדירה קטנה עם מטבח ומרפסת. אסתובב, אתעה ברחובות, אבקר במקומות, אעצור לאכול כשאהיה רעב ובטח אצלם דברים שימצאו חן בעיני, עד שאתעייף ואחזור לדירה ואשב במרפסת עם בירה וסיגריה ואעלה תמונות ופוסטים בפייסבוק."

"כן, הפייסבוק שלך, עם כל המעריצות המתלהבות," אמרה כשהיא הודפת קלות את כתפי בכפה הקטנה. הירח היה במילואו, הוא נראה קרוב, כדור ענק צהבהב. שנינו הבחנו בו.

היא שתתה מכוסית העראק שלה עד תומה, הניחה אותה על השולחן, שפשפה באפה והסתכלה עלי.

"ירון?"

"מה מותק?"

"למי קראת מותק!?" 

"ללבנה התלויה בשמיים."

"יצאת מזה יפה."

"כן מותק."

"אני חרמנית עליך."

"תוכיחי."

"מה בא לך בתור הוכחה?"

"תראי לי את השדיים שלך ותקרבי אותם אל פניי."

"השדיים שלי קטנים. אתה בטח אוהב גדולים ועסיסיים." היא קמה, החזיקה בשולי חולצתה והרימה אותה.  

"הנה הלבנה, אצלי בידיים," ליטפתי את בטנה בכפות ידי והיא הבליטה אותה לעומתי, מעוגלת, חזקה, גמישה ומתוחה. פטמותיה התקשו ובלטו מתוך חולצתה, חיבקתי את מותניה והצמדתי את פני לבטנה, היא ליטפה את ראשי. נשקתי לבטנה והנחתי את לחיי עליה, והיא המשיכה ללטף, מערסלת את שיער ראשי ואת קרקפתי. ככה עברו עלינו דקות ארוכות, ראשי על בטנה והיא מלטפת את ראשי.

"ירון?"

"כן?"

"אתה עדיין רוצה לראות את השדיים שלי?"

רציתי לראות, רציתי לשכב אתה, אבל הכי רציתי לשמר את האינטימיות הזאת שלנו. חשתי צורך בחום, בקרבה, בנחמה. "כן, אבל בואי נמשיך עוד קצת ככה."

"אתה מתוק."

"את עוד חרמנית עלי?"

היא חפנה בכפה את שיער ראשי ואספה קווצה ממנו בכוח עד גבול הכאב. התענגתי על הרגע.

החלקתי את כף ידי במעלה בטנה לעבר שדיה, והיא הסיגה את גופה בתנועה חדה.  

"ביקשת לראות קודם, לפני שאתה נוגע, נכון?"

"אני רוצה לגעת. גופי לוהט וכפות ידיי סוערות, מבקשות את שלוות שדייך."

"הנה, אני פושטת את חולצתי."

"אני מת על השדיים שלך, הם יפים כל כך."

"קטנים."

"שרון מותק,"

"מה?"

"הם מתוקים ואני אוהב אותם."

"תראה להם שאתה אוהב."

ליקקתי ומצצתי וחפנתי וליטפתי את שדיה.

 "אני צריך להשתין," אמרתי לה והלכתי לשירותים.

כשיצאתי שמעתי אותה קוראת מחדר השינה, "אני פה"

שטפתי ידיים ופנים וצחצחתי שיניים ובאתי לחדר השינה.

באפלת החדר גופה הלבן בהק כמו ציור של קרוואג'ו

עשינו אהבה שעות

התחלנו להיפגש בקביעות. היה לנו ערב אחד בשבוע שבו היא באה אלי ובישלתי לה ארוחה טבעונית, וארזתי לה בקופסאות את מה שנשאר. 

שכבנו בלי אמצעי מניעה. לרוב גמרתי בחוץ. אמרתי לה כבר בפעם הראשונה, שאני לא פורה כמעט, ושילדיי נולדו לנו בטיפולי פוריות.

ככה עברו עלינו חמישה חודשים. בילינו בעיקר בדירתי. היא נסעה להודו לשישה שבועות. ומשם כתבה לי שהמחזור מאחר לה והזכירה שאמרתי לה שאני לא פורה, ושאלה – "עקר לגמרי או בעיית פוריות?"

כתבתי לה, יותר בכיוון של בעיה, כי בכל זאת ילדיי נולדו מהזרע שלי.

בתום ששת השבועות שלה בהודו היא לא יצרה קשר, ולא אני.

כעבור שבוע היא כתבה לי שהיא עשתה בדיקה והיא בהריון ממני.

כשדיברנו בטלפון היא אמרה לי, "אני לא מאשימה אותך בהיריון שלי, אבל אני קצת כועסת – על שנינו. אני לא מבינה איך הרשיתי לעצמי בכלל לשכב אתך בלי קונדום, לפחות בהתחלה, כדי לוודא שאין לך מחלת מין. אבל עכשיו אצטרך לעשות הפלה ואני צריכה אותך אתי בתהליך הזה. בדקתי בקליניקה פרטית. זה עולה 3000 שקל. אני רוצה שתבוא אתי ונחלוק בהוצאה.

אמרתי לה שאני מצטער ושאבוא ואחלוק איתה.

בערב לפני ההפלה היא באה אלי בשעת לילה מאוחרת, נכנסה למיטה ושכבנו. היא אמרה לי שאני יכול לגמור בפנים כי מה זה משנה כבר, אבל בעצם עדיף שלא, שלא יהיו שאריות מחר בבוקר, בהפלה. 

בבוקר נסענו במונית לקליניקה בבית הרופאים ברחוב ריינס. ישבתי בחדר ההמתנה כשהיא עברה את ההפלה, ובזמן הזה קראתי בספרון כיס שהבאתי אתי, "רשימותיו של מטורף" של גוגול.

היא יצאה לחדר ההמתנה ונראתה עייפה ועצובה. זאת הייתה הפעם היחידה ששרון לא חייכה אלי כשראתה אותי. כשיצאנו מהקליניקה ירד גשם. פתחתי מעלינו מטרייה שחורה גדולה וצעדנו למסעדת אנסטסיה הטבעונית. דיברנו מעט בזמן הארוחה. היינו רציניים ולא התבדחנו כהרגלינו. אכלתי בלי חשק. 

מצפוני נקף על ההריון וההפלה. כשסיימנו ביקשתי חשבון ושילמתי. היא אמרה תודה.

נפרדנו בלי חיבוק

כעבור שבעה שבועות, בדרכי חזרה הביתה מהעבודה, קיבלתי ממנה הודעה בוואטסאפ. "היי ירון, מה נשמע?"

"היי שרון, טוב לשמוע ממך."

"יש לי מחר יום הולדת."

"מזל טוב," כתבתי וחשבתי שהיא בטח רוצה לחגוג את יום הולדתה אתי. רציתי לחסוך ממנה את הבקשה המפורשת, והצעתי "אולי נחגוג לך?"

"אתה פנוי? מתאים לך?"

"מתאים לי מאוד."

"אחלה. אבל לא בא לי לצאת למקומות. אפשר אצלך?"

"בטח. אני אבשל ויהיה יין ועראק."

"סבבה. אני רק אעדכן אותך שאני עדיין טבעונית, אבל התחלתי לאכול דגים פה ושם."

"יהיה דג."

"אבל בלי ראש."

"בלי ראש, בלי זנב ובלי עצמות."

"ופירה בטטה?"

"ופירה בטטה."

"ומה עוד?"

"זר חמניות."

"נשמע טוב. נתראה מחר."

"נתראה."

למחרת הקדמתי לצאת מהמשרד. עברתי בחנות הדגים וקניתי פילטים של לברק. בחנות הירקות לקחתי שלוש בטטות ושעועית טרייה וראש שום, ואז הבחנתי באריזה יפה של אספרגוס זקופים ובוהקים בשיא עונתם ולקחתי אותם. בחנות היין בחרתי סוביניון בלאן פומה של דלתון ובקבוק עראק איילים, ובחנות הפרחים קניתי זר חמניות ואגרטל זכוכית שקוף.

בבית, ריפדתי תבנית קטנה בנייר אפייה ומרחתי עליו שמן זית וזריתי מלח. הנחתי את הפילטים של הדג עם העור למטה. בקערית סחטתי חצי לימון והוספתי מלח, שום, פפריקה, טימין ושמן זית, ערבבתי ויצקתי על הדג. כיסיתי ברדיד אלומיניום והכנסתי למקרר. אוציא את התבנית כחצי שעה לפני ארוחת הערב, ואז אחמם תנור ל-250 מעלות ואניח את התבנית בשליש התחתון שלו למשך 10 דקות.

הרתחתי מים בסיר ושמתי בו את האספרגוס. בינתיים הכנתי קערה עם מי קרח. קילפתי ארבע שיני שום ופרסתי אותן לפרוסות דקות.

שטפתי את הבטטות וחציתי אותן, מרחתי תבנית בשמן זית ושמתי בה את הבטטות, החצי החתוך למטה, הכנסתי לתנור, 180 מעלות, חצי שעה. 

שפכתי את גבעולי האספרגוס החלוטים למסננת והעברתי אותם לקערה עם מי הקרח. שפתתי מחבת פסים כבדה על להבה גדולה, מרחתי מעט שמן זית וצליתי את האספרגוס. כיביתי את האש והוספתי את פרוסות השום למחבת וערבבתי בעדינות כדקה, והעברתי את האספרגום והשום לצלחת.

הוצאתי את הבטטות מהתנור, ואחרי שהצטננו, סילקתי את קליפתן ומעכתי את תוכן במזלג, הוספתי מלח וסויה.

שתיתי בירה ועישנתי סיגריה במרפסת. אחר כך התקלחתי והתלבשתי, מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה.

בשבע ועשרה היא דפקה בדלת. התחבקנו ונשקתי למצחה וליטפתי את פניה.

היא אמרה לי, מה נהיית כזה דביק. והצמידה את פניה לחזי.

"מזל טוב, שרון," לחשתי לה. היא אמרה "תודה על ההזמנה, הריח פה טוב. כיף שבישלת לי."

"כיף לי לבשל לך."

"אני בת ארבעים."

"לא הייתי נותן לך דקה יותר."

היא נחרה את צחוקה המתוק ושאלה מה שותים.

"מה שבא לך, יש יין, בירה, ערק."

"שים לי ערק עם קרח."

שמתי לנו ערק בקרח וישבנו לשתות במרפסת.

"למה נפרדנו?"

"כעסת עלי על ההריון והלכת."

"לא נכון, לא הלכתי. אתה ניתקת קשר. ואם כעסתי אז זה היה בעיקר על עצמי."

"לא חשבתי שניתקתי קשר."

"ירון, אתה לא רציני. בכל התקופה שהיינו יחד, זה היה מאוד מדוד וקצוב מצדך, עם הערב בשבוע שלנו."

"יכולנו להיפגש יותר."

יכולנו אבל זה לא קרה. לא הצעת כלום מעבר לזה." היא לקחה קוביית קרח מהכוס שלה ושמה בפיה.

שאלתי אותה איפה היא גרה עכשיו, כשאני מכוון לשגרת חייה, כפי שזכרתי, כמי שגרה בדירות שמתפנות מיושביהן לתקופה.

היא אמרה שהיא גרה עכשיו בדירה חמודה בשכונת שפירא, של צמד רקדנים מלהקת בת-שבע שנמצאים עכשיו בסיבוב הופעת בחו"ל, וחתולה בשם פינה.

"באוש," 

"יפה, ירון. מאיפה אתה מכיר את פינה באוש?"

"אני חובב מחול והולך מדי פעם למופע בסוזן דלל. יכולנו ללכת יחד."

עוד פעם אתה עם ה'יכולנו' שלך, אבל בתכל'ס לא עשית כלום עם זה, לא הצעת."

שתקתי.

היא ביקשה שאשים שיר יפה.

"יש לך כיוון מסוים?"

"לא במיוחד. אבל כזה שאני אוהב מיד, גם אני לא מכירה."

חשבתי קצת ואז אמרתי לה, "יש לי שיר שיתאים לך. אני מת עליו."

 שמתי ביוטיוב את Rover של ג'טרו טאל, בגרסה שבה מוצגות המלים של השיר. רציתי שהיא תבין אותו.

השיר נגמר והיא ביקשה לאכול.

היא אכלה מהדג באצבעות, בצעה ממנו נתחים קטנים ושמה בפיה, ואז לקחה אספרגוס ונגסה בקצהו ואז המשיכה לנגוס ולאכול ממנו ולעסה והוא נבלע בפיה. היא לגמה מהסובינון בלאן. 

כשסיימנו לאכול היא קמה ואספה את הצלחות ואת הסכו"ם ושמה בכיור, "היה לי טעים. תודה ירון. החמניות יפות. אני הולכת להתקלח ואכנס למיטה. תבוא מתי שבא לך ותחבק אותי."

נכנסתי למיטה וחיבקתי את גופה העירום, כשהיא בגבה אלי. היא ישנה ונחרה קלות, נחירה שקטה ומתוקה. נשקתי לעורפה וחיככתי את גופי בגופה. היא הניעה את ישבנה ושלחה יד והחדירה את הזין שלי לכוס שלה. 

בבוקר היא לא הייתה במיטה. קיוויתי שהיא עדיין בבית.

בתקופה הקודמת שבה היינו יחד, אחרי ששכבנו, היא נהגה לעבור לישון בספה בסלון – היא אמרה שאני נוחר וזה מפריע לה לישון. בבקרים הייתה באה מהסלון אל המיטה והיינו עושים אהבה. עד שנכנסה להיריון.

קמתי להשתין וקיוויתי למצוא אותה בסלון, כמו פעם. משכתי את הזמן כמה שיכולתי, שטפתי את ידיי ואת פניי וצחצחתי שיניים, והעברתי יד רטובה בשיערי, מרטתי שיערה מאוזני והחלקתי את כפותי על פניי, והסתכלתי על עצמי במראה ומיד עצמתי את עיניי, ויצאתי אל הסלון.

שכבתי על הספה הריקה, ומבעד לאפלולית החלל, ניסיתי להבחין – האם אלה חוטי אבק התלויים בפינת התקרה, או קורי עכביש.