את החופש הגדול האחרון של קיץ של 1983 העברנו עד הגיוס בחוף הים באשקלון. ארבעה נערים משחקים בחול ורוחצים בים.

והייתה הנערה בבגד ים מפוספס שחור-לבן, שקבעה לה מושב על חלקת חוף הרחק מההמון.
היא באה מדי יום בשעה שהשמש מזגה עצמה לתוך המים הרחבים וצבעה אותם בדמויי אש עזים והאדימה את פנינו הצעירים.

הנערה מיודעתנו יושבת על מגבת,  זקופת גב וגאת שדיים ומלאת שפתיים וספר-תמיד בידה. לבנו יצא אליה.

באחד הימים התנדבתי לחרף את לבי על דחייה צפויה
(היא יפה ואצילה ונראית כמי שבאה מהשכונות המיוחסות של עירנו; לעומתנו, שבאנו מחלקיה האחרים)
ולגשת אליה. ככל שצעדתי והתמעט המרחק ביני ובינה, כשעיניהם של חבריי נחות על כתפיי ותוחלתם מתדפקת על עורפי, לא ידעתי מה אומר לה.

כשצל גופי נפל על פניה היפות, היא הרימה עיניה מהספר כשואלת מה לך, שאלתי "איזה ספר את קוראת?"
אמרה מה שאמרה, ומבטה נשאר עלי ולא פטרה אותי בהשבת עיניים לספר שהחזיקה בידיה.

והלכתי ממנה. וכעבור שבועות אחדים התגייסתי לחיל הים.

ועד היום איני יודע אם מרוב ביישנותי המופלגת הלכתי ממנה ולא התמדתי בשיחה,
או מההפתעה למשמע שמו של הספר שקראה, שלרגע קרב בינינו והיה לנו מהמשותף, והותיר אותי נרגש וחסר מלים.

היה זה הגמל המעופף ודבשת הזהב, ספרו החדש מ-1982 של הסופר העברי האהוב עלי באותן שנים, אהרן מגד,
ספר שאך זה מקרוב קראתי ומהראשונים שקניתי. זה, שהעותק המקורי מאז מצולם בידי עכשיו.