בדרך חזרה הביתה מהעבודה התנגן ברדיו שירו היפהפה של דון מקלין "וינסנט" (ואן גוך), שיר המוכר גם בשם "ליל כוכבים", כשמו של ציורו המופתי של ואן גוך, שמכר ציור אחד בלבד בחייו המיוסרים. כשהאזנתי לשירתו העדינה והרגישה של מקלין, חשבתי כמה מתאימה היצירה של ואן גוך לערב החג הזה, חג אורים קודר, אבל לא חסר תקווה.

ואן גוך צייר את ליל כוכבים בימי אשפוזו במוסד פסיכיאטרי בפרובאנס.

הציור, עתיר גווני כחול נוגים ושמימיים, שנרקמים ביניהם נימים לבנים וטהורים בעלי רצון טוב. משיחות המכחול בציור המהמם הזה קצרות ורדופות; נעות בזו אחר זו כמחפשות משמעות, או דרך חילוץ משבי נפשי ופיזי. והתנועה הספירלית ביצירה מייצגת אין-סופיות וחוסר ודאות.

והנה כוכבים, בחלקו העליון של הציור, הכוכבים עגולים, זורחים באיפוק בגוונים חמים. כמו נרות חנוכה בדמות סופגניות עגולות, בתקופה קודרת. "ליל כוכבים" כסמל של תקווה ויופי שנולדים מתוך כאב וסבל.

"העולם הזה מעולם לא נועד לאדם יפה כמוך," שר דון מקלין לוינסנט