ביטולי הטיסות שלי לאיטליה העציבו אותי מאוד, אז אני מתנחם בזכרונות מנסיעותיי הקודמות לארץ אהבתי. אחת מהן, ביולי 2025, בביקור בגלריה אופיצי בפירנצה. אני עומד דקות ארוכות מול הציור "אביב" של סנדרו בוטיצ'לי. בואו אתי למסע קצר לסיפורה של יצירת מופת רנסאנסית:
ראשונה ראיתי את ונוס, עומדת במרכז, שקטה, כמעט אדישה למה שמתרחש סביבה. אבל מה שמשך את עיניי היה דווקא החלק הימני של היצירה –
הדמות האפורה, האלימה, מול הצבעוניות העולצת ושוות הנפש של הציור.
שם מתרחש הסיפור הכי דרמטי בו, כמעט נסתר בתוך כל היופי: זפירוס, אל הרוח המערבית, מופיע כרוח קודרת, רודף אחרי כלוריס, נימפה של טבע וצמיחה, אוחז בה בקצות אצבעותיו, בניסיון למנוע ממנה לצאת ולפרוח.
אבל כאן מגיע הטוויסט השקט של בוטיצ'לי:
מהפה של כלוריס צומחים פרחים, ובתנועה אחת היא משתנה, והופכת לפלורה.
פלורה כבר לא נרדפת. היא אלת האביב והפריחה, עטופה בבד מלא בפרחים, מפזרת אותם סביב.
זה מעבר חד, אבל גם עדין, מסצנה אלימה לסיפור של לידה והתחדשות, לפריחה של חיים.
אני עומד מול היצירה הזאת, מתפעם מיופיה, אבל לא נינוח, מתמקד דווקא בחלקה האלים, כמו מלחמה ואזעקות
כי האביב, לא תמיד מגיע בעדינות.