יש סיפורים שמלווים את תולדות האמנות כמו צל. כאלה שהאמנים חזרו אליהם שוב ושוב, כל דור מפרש מחדש את אותו רגע על-זמני. אחד מהם הוא הבשורה, הרגע שבו המלאך גבריאל מבשר למרים שהיא נושאת בבטנה את ישו.
זאת אחת הסצנות המצוירות ביותר באירופה. מהרנסנס המוקדם דרך הרנסנס הגבוה ועד הבארוק, אמנים מצאו בה הזדמנות לספר מחדש את אותו מפגש, כל פעם דרך עיניים אחרות.
ברנסנס המוקדם והגבוה כל הציורים מציגים סצנה שבה המלאך ומרים נוכחים באותו החלל – זה מול זה, לרוב המלאך עדין ומנומס, מלא ענווה אל מול הרגע שישנה את ההיסטוריה, בחוללו דת חדשה עם השלכות דרמטיות על עתיד האנושות.
ואז הגיע קראווג'ו.
הציור שלו של הבשורה, אחד היפים והאהובים עלי, שוברים לגמרי את המוסכמה. לא מלאך עדין, מנומס, צנוע וכנוע אלא מלאך שמגיע מלמעלה כמו פרץ של כוח שמימי. מרים אינה אידיאלית, אינה מעודנת, הדורת פנים ובובתית. היא אישה אנושית, בשר ודם, עם ספק, עם כובד ראש, עם צניעות וחרדת קודש.
זהו כבר לא רגע סמלי, אלא כמו מפגש אמיתי בין שמיים וארץ.
אור חותך, צל עוטף, גוף אנושי מול כוח עליון, כל האלמנטים הקראווג'ויים המובהקים שמזכירים לנו למה הבארוק היה מהפכה לא רק בסגנון, אלא בדרך שבה אמנים הסתכלו על העולם ועל האלוהי.
ובחג המולד, כשסיפורים עתיקים חוזרים ומקבלים חיים חדשים בכל שנה, יפה לראות איך האמנות שימרה את הסיפור ואת הדרך שבה בני אדם פירשו אותו בתקופות שונות.
חג מולד שמח
