יש משהו כמעט מפתיע בציור הזה של גוסטב קייבוט. במבט ראשון נדמה שהוא מתאר רגע נעים, כמעט אידילי: גינה מטופחת, אור רך, נשים יושבות יחד אחר צהריים קיצי, שלווה בורגנית של סוף המאה ה־19.
אני אוהב את הציור הזה, כי הוא קצת מערער את הקלישאה על “הדור של היום”, ומזכיר לנו שבני אדם תמיד נעו בין הרצון להיות יחד לבין הצורך להיות לבד, אפילו בתוך חברה.
הציור הזה נוצר ב-1876. יותר ממאה וארבעים שנה לפני אינסטגרם, ווטסאפ וטיק-טוק. ובכל זאת, הנה ארבע נשים שיושבות כמעט באותו “פיד” שקט של עיסוק עצמי. לא מתוך ניכור דווקא. אולי מתוך הרגל. אולי מתוך נימוס של התקופה. אולי פשוט כי גם אז אנשים היו צריכים רגע לעצמם.
לפעמים עצם הנוכחות של אנשים אחרים מספיקה לנו כדי להרגיש נוח עם עצמנו ועם החברים שלנו. כמו לקרוא ספר ליד מישהו שאתה אוהב. לשבת במרפסת עם חבר בלי לדבר הרבה. לבשל כשמישהו אחר רק נמצא לידך. מין אינטימיות שקטה שלא זקוקה למילים.