יש הפסקת אש עכשיו, קחו נשימה ובואו אתי למסע קצר בתולדות האומנות.
והפעם – פסל אפולו ודפנה בגלריה בורגזה ברומא.
אחת הדרכים היפות להעמיק את ההנאה מיצירת אמנות היא להכיר את הסיפור שלה. כך למשל קורה מול הפסל "אפולו ודפנה" של ג'אן לורנצו ברניני, מהפסלים המרשימים בגלריה בורגזה ברומא. הפסל מתאר רגע שיא בסיפור שהתחיל בעלבון, המשיך בנקמה והסתיים באסון של הניפמה דפנה.
זהו רגע של טרנספורמציה: האל אפולו רודף אחרי הנימפה היפהפייה דפנה. ברגע שהוא משיג אותה ונוגע בה, גופה מתחיל להשתנות. רגליה הופכות לשורשים, שיערה לענפים, אצבעותיה מצמחיות עלים. היא נמלטת ממנו לא דרך ריצה, אלא דרך הפיכתה לעץ – הוא עץ הדפנה.
איך זה קרה?
הנה הסיפור המלא:
אפולו לועג לקופידון על כך שהוא משתמש בכלי נשק – חץ וקשת – לענייני אהבה ורומנטיקה. קופידון נעלב ומחליט לנקום.
אפולו אינו אל רגיל. הוא אל השמש והאור, המוזיקה והשירה, הרפואה והנבואה. מנהיג המוזות, מגלם היופי הגברי, האמת והסדר התרבותי. ואל כזה, מודע לגדולתו, הביט בקופידון הקטן עם חיצי האהבה שלו ולעג לו. קופידון מתעצבן ומשיב מלחמה בדרכו, ויורה שני חצים: את הראשון, עשוי זהב, שלח ללבו של אפולו והצית בו אהבת נצח לנימפה דפנה. את החץ השני, עשוי עופרת קרה, שלח אל נימפת היער היפהפייה, ומילא אותה בתיעוב וסלידה לאפולו שהחל רודף אחריה.
כשדפנה בורחת מאפולו ומבינה שאין לה סיכוי לחמוק ממנו, היא פונה בתחינה אל אביה, אל הנהר פניאוס, להציל אותה מהגוף שהפך אותה למושא רדיפה. פניאוס מבין שהוא לא יכול על אפולו, וכל שהוא יכול לעשות הוא להפוך את בתו האהובה לעץ. העץ מסמל טוהר
גם ברגע זה אפולו לא מפסיק לאהוב את דפנה. הוא מחבק אותה, מנסה להרגיש את הדופק, את גופה החם והענוג, אבל מבין שהוא מחבק עץ.
ברניני מתאר אפולו אנושי מאוד, פגיע, כאומר – גם אלים אינם חסינים.
אפולו בצר לו, מחליט שאם הוא לא יכול להיות איתה כאישה, הוא יהפוך אותה לנצחית בדרכו. הוא מכריז שעץ הדפנה יהיה קדוש .
מכאן ואילך, עלי הדפנה יהפכו לכתר של מנצחים.
זה רגע מוזר: אהבה שלא התממשה, הופכת לסמל של ניצחון.
אבל לא באמת. זהו סיפור של כל החולשות האנושיות הרעות:
יוהרה, תחושת כוח מופרזת, אלימות, לעג וזלזול, היעלבות, נקמה, מרדף אחר הבלתי מושג, כניעה, חידלון –
כמו כל המניעים למלחמות חסרות תוחלת.
מוקדש לק'
