היום היה חם באופן מוגזם. לא החום הרגיל של מאי, זה שעוד משאיר מקום לבוקר נעים או ערב עם רוח קלה, אלא חום כזה שמגיע מוקדם מדי, כאילו מישהו דילג על שלב. פתאום נהיה קיץ עז ומשתלט כמו התפרצותה של מלחמה.
ואולי זה גם מה שמוזר בזמן הזה. גם המלחמה כבר לא ממש מלחמה. אבל היא לא שקט ושלווה, ובטח עוד לא שלום. היא שם. לא בכותרות, לא בבהלה של תחילתה, או בהתרגלות המעיקה של עיצומה, אבל גם לא מאחורינו. מין תחושה כזאת באוויר. כאילו משהו עוד לא הסתדר, ומשהו רע עוד יכול לקרות.
והיום, בחום הזה של מאי אביבי-קייצי, וספק מלחמה, ספק הפסקת אש וספק – מה קורה פה בדיוק – חשבתי על ואן גוך. לא על החמניות שלו, אותם פרחים צהובים כמעט מתפוצצים מאור ושמש, שהפכו כמעט לסמל של הקיץ ושל ואן גוך עצמו. אפילו לא על ליל כוכבים, עם השמיים הכחולים-סוערים והכוכבים המסתחררים שלו, ציור שנראה כאילו גם השקט שבו לא באמת שקט.
דווקא ציור אחר שלו עלה במחשבתי: שדה חיטה בקצה הקיץ. צהוב כמעט מסנוור. שמיים כחולים כהים מעליו. עורבים שחוצים את האוויר, ושבילים שמתפצלים ולא ממש ברור לאן הם הולכים. כאילו הכול יפה, ממש יפה, ובכל זאת חסר מנוחה.
היום חשבתי על הציור הזה, של וינסנט, שהיה תמיד בקצה ואולי ניסה להיות גם באמצע, וגם אנחנו קצת באמצע לא ברור עכשיו. בין אביב לקיץ. בין שגרה לדריכות. בין מלחמה לשקט שעוד לא ידוע אם הוא באמת חוזר.
הציור "שדה חיטה עם עורבים" (Wheatfield with Crows) היה מיצירותיו האחרונות של ואן גוך, שהושלמה ביולי 1890, ומבטאת סערת רגשות ותחושת פורענות שמנסה להבחין ביניהן ולרסן אותן באמצעות הפרדה צבעונית. הצבעים העזים והשמיים הדרמטיים בציור מסמנים את השיא של סגנונו האמנותי המאוחר של ואן גוך.
ושל ימינו אנו