דונלד טראמפ הילד לא זכה לחיבוק מאביו ואולי משום כך העביר את חייו הבוגרים בחיפוש בלתי פוסק אחר אהבה והערצה ואישור; רודף כיבודים ופרסים ומחיאות כפיים, שיצא למלחמה איומה, מיותרת וכושלת – בתקווה לזכות בהערכה, כמושיע העולם.
הוא איש מסכן. הייתי חומל עליו כאדם, אלמלא היה אחד האנשים המשפיעים והמסוכנים לשלום העולם.
זה מזכיר לי את נרקיס, נרקיסוס (ביוונית: Νάρκισσος) דמות מהמיתולוגיה היוונית, שהאלה נמסיס הענישה אותו על יהירותו וגרמה לו להתאהב בבבואתו.
ומזכיר לי את מיכלאנג'לו מריזי קראווג'ו, מהאומנים האיטלקיים האהובים עלי, שהיטיב לתאר את דמותו באחד מציוריו.
עד כדי כך אהוב עלי קראווג'ו, שלא רק שמיפיתי את כל המקומות באיטליה שבהם נמצאות יצירותיו – אפילו למלטה נסעתי, לבקר בקתדרלת סנט ג'ונס, לחזות באחת מיצירותיו, משנת 1608, תקופה שבה קראווג'ו מצא מקלט במלטה לאחר שברח מרומא באשמת רצח.
כמי שהתאהב באיטליה, אני נזכר איך עמדתי מול יצירותיו, מוקסם מהאור והצל של קראווג'ו. ברגעים כאלה נדמה שהאמנות אינה רק זיכרון, אלא עדשה שבאמצעותה אנו מבינים טוב יותר את ההווה.
ואכן, דמותו של נרקיס מהדהדת גם בעולמנו המודרני. המיתוס העתיק מעניק לנו שפה להבנת תופעת הנרקיסיזם, כזאת שאפשר לייחס גם לנשיא ארצות:
חשיבות עצמית מופרזת וציפייה להכרה בעליונות, גם ללא הישגים תואמים.
דרישה מתמדת לתשומת לב, למחמאות ולאישור מהסביבה.
קושי להזדהות עם רגשותיהם וצרכיהם של אחרים.
ציפייה ליחס מועדף ולציות אוטומטי.
כשמביטים בנרקיס של קראווג'ו, נדמה כי הוא מביט לא רק בבבואתו, אלא גם בנו. זהו ציור על יופי, אך גם על אשליה; על אהבה, אך גם על בדידות; על אדם המוקסם מעצמו עד שאינו מסוגל לראות את העולם שמעבר להשתקפותו.
כך, בין סמטאות רומא לאולמות המוזיאונים של איטליה, אני שב ומגלה עד כמה האמנות האיטלקית אינה רק זיכרון של אהבה למקום, אלא גם מפתח להבנת נפש האדם, אז והיום