אני יודע שאם זה יצליח בינינו – נעוף למחוזות רחוקים,
שיהיה לנו נפלא, שניקח לנו חדר במלון עם מרפסת, ואולי דירה חמודה, נלך למקומות, נסתובב עד שנתעייף, נצא, נאכל, נשתה, נראה מקומות יפים.
אני מתלבט אם להזמין, כי לא בא לי להתאכזב יותר
בטח אחרי ששתיים קודמות כבר ביטלו
ועכשיו, על סף התלקחות של סבב נוסף במלחמה מתמשכת, עוד תתבטל לי טיסה נוספת.
אני מחליט לחכות, כי אין לנו ארץ אחרת, כרגע.
ואזמין אותה, את הטיסה הבאה, כשיהיה בטוח יותר.
——-
בתמונה:
זיכרון מדרום איטליה // חיוך קטן, לא מושלם, אבל כובש לב
בשנת 1878 מצייר ג'ון סינגר סרג'נט את רוזינה פרארה באי קאפרי.
דיוקן קטן, כמעט שולי ביחס ליצירות הגדולות של התקופה. דיוקן אישה שלא התארגנה על עצמה, בשיער סתור, ברישול קליל ונונשלנטי; לא מאופרת, לא מיופייפת, לא קורנת. אבל בטוחה בעצמה.
זה החיוך שריתק אותי אליה. לא חיוך מושלם – כזה של דיוקנאות רשמיים שהפגינו חיוך זוהר ושיניים צחות ובנויות לתלפיות.
השיניים של רוזינה פרארה הן רק כתם לבן, לא דנטלי.
וזה בדיוק העניין.
יש בזה משהו אנושי מאוד. כמעט רגע חטוף, וככל שמביטים בו יותר, הוא נעשה מורכב יותר. יש בו קלילות, אבל גם ריחוק; יש בו פתיחות, אבל גם סוג של שליטה. היא גם יכולה לנשוך.
אולי זה מה שסרג’נט תפס כאן. לא דמות, אלא רגע של אמת. שבריר שנייה שבו האדם לא מנסה להיראות. אלא יופי שלא מבקש אישור.