בשנים האחרונות, בכל פעם כשראיתי מכונית עם ארבעה דגלי ישראל מתנוססים מכל חלון, חשתי אי נוחות, ואף תיעוב וסלידה כלפי ההפגנתיות הלאומית המוגזמת הזאת. צעקה אלימה ומופרעת מול לחישה שקט ומיושבת דעת. ה\כי חשדתי שמדובר יותר בלאומנות של עליונות מאשר בלאומיות גאה באמת. וזכרתי את הביטוי:
"הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל."
כשסמואל ג'ונסון, מילונאי וסופר אנגלי אמר את המשפט הזה ב-1775, הוא לא כיוון לאלו שאוהבים את ארצם. אלא לאלה שמשתמשים באהבה הזו כקרדום לחפור בו, אלה שמתעטפים בדגל כדי להשתיק ביקורת, לטייח שחיתות או להצדיק עוולות.
ג'ורג' אורוול, שנים לאחר מכן, עזר לנו לעשות את ההבחנה הקריטית שכל אזרח חייב להכיר:
הפטריוט אוהב את המקום שבו הוא חי ואת הערכים עליהם גדל. האהבה הזו היא "הגנתית" – הוא רוצה שהמדינה שלו תהיה מוסרית, צודקת וטובה יותר. לכן, הפטריוט האמיתי הוא הראשון לבקר את ארצו ואת ממשלתו כשמשהו משתבש.
הלאומן, לעומת זאת, מוּנָע מחיפוש אחר כוחניות ועוצמה הורסת (לרוב מתוך תחושת נחיתות ופחד מפני תרבות או אנשים שאינם דומים לו בטיבם ובהשקפותיהם). הלאומן לא אוהב את המדינה שלו בגלל מה שהיא, אלא בגלל שהיא "יותר" מאחרות. הוא זקוק לאויבים, מבחוץ ומבפנים, כדי להרגיש רלוונטי. עבורו, נאמנות היא ציות עיוור, ואילו ביקורת היא בגידה.
פטריוטיות אמיתית קשורה לחיבור רגשי ותרבותי – לשפה, לנוף, להיסטוריה ולקהילה. היא מאפשרת ביקורת על המדינה מתוך רצון שהיא תשתפר.
הלאומן עסוק כל הזמן בהשוואות ובתחרות, מתוך אמונה שהאומה שלו עליונה על אחרות באופן מהותי; ובמקרים קיצוניים מאמין שדינן של אומות מסוימות אחרות הוא חיסול והשמדה. לאומנות כזאת מתפתחת במהירות מגפתית לתהום חברתית עמוקה ולהכללת אזרחי אותה מדינה, שחושבים אחרת – כבוגדים שיש לחסל.
הצייר הספרדי פרנסיסקו גויה היטיב לתאר את התהום הזו ביצירתו "ה-3 במאי 1808" (בתמונה כאן).
גויה, שראה את הזוועות שנעשו בשם "שחרור" ו"אידיאולוגיה", לא צייר גבורה הירואית. הוא צייר אימה, דם ואנושיות שבירה מול מכונה צבאית חסרת פנים. הוא הראה לנו שברגע שהאידיאולוגיה הופכת חשובה יותר מחיי אדם – הנבלים ניצחו.
גויה מתאר את הוצאתם להורג של אזרחים ספרדים על ידי חייליו של נפוליאון.
בניגוד לציורי מלחמה מסורתיים שפיארו את ה"גבורה", גויה מציב במרכז את הקורבן האנושי. זה ממחיש איך בשם ה"אידיאולוגיה" או ה"סדר הלאומי", בני אדם הופכים למספרים ולמטרות.
הפטריוטיות האמיתית היא לא זו שצועקת הכי חזק. היא זו שדורשת מהמדינה שלה לעמוד בסטנדרטים המוסריים הכי גבוהים. כי ברגע שאסור לשאול שאלות בשם הלאום, הפטריוטיות מפסיקה להיות ערך והופכת להיות בדיוק מה שג'ונסון הזהיר מפניו: המפלט האחרון של הנבל.
מה דעתכם? האם אנחנו עדיין מסוגלים להבחין בין אהבת מולדת לבין הערצה עיוורת לכוח?