נתקלתי במקרה בציור הזה, "מטרייה", של האמן האמריקאי J-Louis, והוא נגע בנקודה רגישה אצלי ונעצרתי עליו.
כבר במבט ראשון חשתי באי הנוחות שחשה האישה השוכבת פרקדן. לכאורה נחה לה בכיף תחת השמש, אבל אני רואה שהיא חסרת מנוחה, שלא טוב לה.
ומה שבלט לי בציור הוא כפות ידיה השלובות, המסוככות על פניה, ולא כמישהי שמתמסרת לשמש בהנאה. להפך. האור חזק בשבילה עכשיו.
ראו את הלחיים שלה. הן סמוקות באופן שנראה כמו פציעה, מכת שמש לא רצויה. ועיניה עצומות, לא מתוך עונג והרהור ענוג או זיכרון מתוק, אלא של הרחקה, של חציצה – כפי שמבטאות כפות ידיה השלובות המסוככות על פניה.
ואני חושב, למה בחר היוצר להעניק ליצירה את הכותרת "מטרייה", ולא שמשייה? בעיניי זה יותר מרמז – זאת אמירה.
יש משהו קייטני בשמשייה; קליל, של חופש, של הליכה נינוחה בפארק, כמעט אריסטוקרטי.
אני לא חושב שג'יי לואיס ניסה להיות אירוני כשקבע את הכותרת "מטרייה".
אלא כדי לבטא את הרעיון של התגוננות ממשית מפני משהו מטריד ומאיים, ולא סתם צל זמני רגוע.
וזה תפס אותי דווקא כי זה הזכיר לי משהו קטן ואישי על עצמי.
אני מטייל הרבה, הולך לא מעט ברגל, אוהב רחובות, שווקים, שיטוטים ארוכים. אבל יש לי יחסים קצת מורכבים עם שמש.
אני משתדל להימנע מחשיפה ישירה לשמש ככל שאני יכול. מחפש צל כשאפשר. בוחר תמיד את צד הרחוב המוצל. לא כי אני לא אוהב קיץ, ולא כי אני לא נהנה להיות בחוץ. פשוט כי אני לא אוהב להשתזף יותר מדי. עור הפנים והגוף שלי כהה ממילא, ונוח לי לשמור עליו כך.
ולפעמים כשאני יוצא לגיחות קצרות לאנשהו, בלי כובע המצחייה שמלווה אותי בחיי, אני מוצא את עצמי מסוכך על פני בכריכת אצבעות הידיים כשתי וערב של אמצעי הצללה.
וחשבתי על זה, שלא כולם חווים שמש באותה צורה. יש מי שמתמסר לה בשמחה, ויש מי שמעדיף לפגוש אותה קצת יותר בעדינות.