חזרתי הבוקר מרומא אחרי ביקור שהיה בינג' אומנות מרומם נפש.
אז למה דווקא בציור הזה אני נזכר, זה שראיתי לפני כשנה בגלריית אופיצי בפירנצה?
כשרואים את הציור בפעם הראשונה, הוא נראה פשוט: בכחוס, אל היין, השפע, ההנאה מהחיים. צעיר נאה עם כתר של עלי גפן, כוס יין מושטת אל הצופה, פירות מונחים לפניו, כסמל לשפע וחַיּוּת והתרפקות מפונקת על רגע נעים.
אבל אצל קראווג'ו שום דבר לא באמת פשוט כמו שנדמה. עמדתי מול היצירה, התמקדתי בפרטים, ונהיה לי עצוב.
ביחס לגון עור גופו – פניו של בכחוס סמוקות, מעידות על שכרות קלה והתענגות על הרגע, שבו הגוף נרגע, הנפש משתחררת, הזמן קצת מאט, והכול רך יותר. אופוריה.
אבל אז שמים לב לדבר אחר. הפירות. הם לא מושלמים. יש עלים שמתחילים להתייבש, פירות לא לגמרי טריים, בחלקם פושה ריקבון.
וזה מה שתפס אותי. כי קראווג'ו לא צייר חגיגה. הוא צייר את מה שמסתתר בתוכה. את הידיעה שגם הרגעים היפים ביותר חולפים.
שהנעורים חולפים. שהיופי חולף. שהשיחות הטובות, הארוחות הארוכות, היין, האהבה, המסעות – כל אלה נפלאים דווקא מפני שהם לא נשארים לנצח.
אולי בגלל זה חשבתי שוב על הציור הזה הערב, כשאני חוזר מאיטליה, אחרי שבוע של התמסרות ליצירות ואומנות, לבדי עם עצמי – כשאני המורה, התלמיד והצופה, וכולנו מנסים לרצות זה את זה, ולהחזיק בחיים במלוא יופיים.
ומחר אחזור לעבודה. וחושב להרים לרגע את הכוס שבכחוס מושיט לנו, ולזכור ליהנות מהחיים.
