כְּשֶׁתָּבוֹאִי אֱלׇי בַּחֲלוֹם תִּתְלַבְּשִׁי חַם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ קַר כְּשֶׁתַּגִּיעִי אֱלָי בַּחֲלוֹם תִּתְלַבְּשִׁי קַל שֶׁנּוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט מִתּוֹךְ שֵׁינָה בַּחֲלוֹמִי אֲנִי שׁוֹכֵב עַל גַּבֵּי וְאַתְּ מֵעָלַי, תַּלְתַּלֵּי שֹׁעֲרֵךְ זוֹלְגִים עַל פׇּנֵי כְּמוֹ טַל, כְּמוֹ גֶּשֶׁם תלתלייך קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מִתְפַּתְּלִים חַמִּים עַל גּוּפִי נוֹטְפִים עַל עוֹרִי כְּמוֹ חֶלֶב וְאַתְּ אוֹסֶפֶת אֶת שִׁפְעַת תַּלְתַּלַּיִךְ וְסוֹרֶגֶת בָּהֶם בְּאֶצְבְּעוֹתַיִךְ […]

הביטו רגע בתמונה הזאת, שצילמתי הבוקר בקמפוס בזמן שלקחתי הפוגה קלה מהאאוטלוק, מפגישה מקצועית, מתכנון אסטרטגי, מסיעור מוחות קריאיטיבי; והליכה קלה להקלה על גב דואב. תמונה מרגע אחד, במקום עבודה שמעניק לי השראה והתחדשות מתמדת, הנחוצים לי כל כך כמנהל מחלקת הדיגיטל באוניברסיטה. אבל הכי מרגש אותי, יום-יום, שעה-שעה – היא התקווה שמפיחים בי הסטודנטים

אני מחבב אנשים שאומרים בפשטותאני לא יודעתודה, חידשת לימצטער, לא שמתי לב אני מחבב אנשיםשנותנים לך להשתלב בנתיב השמאליואת אלה שמסמנים לך תודה – בהינד ראש ובהינף ידכשנתת להם להשתלב בכבישואת ההוא, שיצא פתאום מהחניה אל הכביש – מתנצל עם יד על הלב(בזה, הוא חוסך ממני כעס וחרון ומרכך את לבי לטובתי). אני מחבב אנשים

גַּעְגּוּעַי מֵעַל הַמְּמֻצָּע לָעוֹנָה אָהַבָתִּי חַמָּה מֵהָרָגִיל תְּשׁוּקָתִי גָּלִי עַד גְּבַהּ גַּלִּים כַּפּוֹת יָדַי רוּחוֹת עֵרוֹת גּוּפֵךְ הָרִים וּגְבָעוֹת וְגֵיאָיוֹת וַעֲרוּצֵי נְחָלִים תַּלְתַּלַּיִךְ יעָרוֹת וְעַנְפֵי עֵצִים צַוָּארַךְ תַּלְפִּיּוֹת, שְׂפָתַיִךְ בְּאֵר מַיִם חַיִּים עֲנָנִים נֶאֱסָפִים וְנִרְקָמִים כְּהִינוּמָה עַל פָּנַיִךְ הָעַזִּים קַיָּם חֲשָׁשׁ לְשִׁטְפוֹנוֹת בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים אֲנִי מִתְפַּשֵּׁט וְקוֹפֵץ רֹאשׁ