אַתְּ שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי נִרְעָשׁ אַתְּ מְאִירָה וַאֲנִי הַצֵּל הַנִּמְתָּח מִכַּפּוֹת רַגְלַיִךְ העירומות שֶׁעַל הַחוֹל עַד מִצְחִי הַמִּתְכַּוֵּץ בְּחוֹף הַיָּם שֶׁאוּלַי נִפְגַּשְׁנוּ בּוֹ וְאוּלַי רַק דִּמְיַנְתִּי אַתְּ שׁוֹקֶלֶת לָבוֹא וּמִשְׁקָלִי הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט כְּכָל שֶׁאַתְּ שׁוֹקֶלֶת וּכְשֶׁאֵינֵךְ אוֹבֵד לִי כּוֹחַ הַכְּבִידָה וַאֲנִי עָף שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנִי וּמִתְקָרֵב כְּאִקְּרוּס לְרוּחוֹת הָאֵשׁ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁיַּתִּיכוּ אֶת הַדּוֹנַג הַמְּחַבֵּר בֵּין כַּנְפֵי […]

קוֹל חֲבָטַת הָעִתּוֹן עַל דֶּלֶת בֵּיתִי מַחְרִיד אֶת שְׁנָתִי יָדִי נִשְׁלַחַת וְנִמְרַחַת בִּתְנוּעַת שְׁתִי וָעֵרֶב עַל הָרִצְפָּה עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת אֶת מִשְׁקְפֵי הָרְאִיָּה שֶׁלִּי. אֲנִי קָם וּמִשְׂתָּרֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֶל הַדֶּלֶת וּמְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ מִנְּעִילָתָהּ וּפוֹתֵחַ רוֹכֵן וּמִתְכּוֹפֵף וְאוֹסֵף אֶת הָעִתּוֹן הַמְּלֻפָּף בַּאֲרִיזָתוֹ חוֹזֵר וּמֵגִיף אֶת הַדֶּלֶת וְשָׁב אֶל הַבַּיִת שָׂם מַיִם לַקָּפֶה וּבֵינְתַיִם מְדַפְדֵּף בָּעִתּוֹן וְקוֹרֵא

אֲנִי נִגָּשׁ אֶל לִבָּהּ בִּזְהִירוּת  כְּמוֹ כַּף יָד רַכָּה וּפְשׁוּטָה  הַמְּצַפָּה לִנְחִיתַת הַפַּרְפַּר  שֶׁיָּנוּחַ בָּהּ וְיִבְטַח בָּהּ לֹא לִפְצֹעַ אֶת תַּחֲרַת הַכְּנָפַיִם וְלֹא לִמְהֹל אֶת עֲדִינוּת  גְּוָנָיו שֶׁל כְּנַף הַפַּרְפַּר בְּזֵעַת כַּף הַיָּד הַפְּשׁוּטָה הַמְּצַפָּה. לֹא לִלְכֹּד  אֶלָּא לְהַלֵּל אֶת שֶׁבַח חֵרוּתָהּ לְהַצִּיעַ לָהּ אֶת מַצַּע לִבִּי  שֶׁתִּישַׁן בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה וְתִתְעוֹרֵר אֵלַי בְּבִטָּחוֹן גָּמוּר וּבִתְשׁוּקָה 

קול חבטת העיתון על דלת ביתי מחריד את שנתי ידי נשלחת ונמרחת בתנועת שתי וערב על הרצפה עד שהיא מוצאת את משקפי הראייה שלי. אני קם ומשתרך בדרך אל הדלת ומשחרר אותה מנעילתה ופותח (צינה דקיקה וזהרורי אור שמש מוקדמת ושאריות מגשם קמים עלי) רוכן ומתכופף ואוסף את העיתון המלופף באריזתו חוזר ומגיף את הדלת

סבא שלי הוליד חמש בנות ובמקום הבן שלא היה לו הקים בית כנסת באשקלון והיה שם "חדר" שבו הרביץ סבי תורה בדרדקים ולא חסך מהם שבטו. ילד שטעה, היסס, פיספס, חלם, בהה, פיהק או זייף נדרש להעמיד את אצבעותיו ולהצמידן כאגודה אחת וחטף הצלפת שוט בדמותו של ענף דק וגמיש על קצות האצבעות. אסור היה