אני מרגיש עייפות עמוקה. לא רק מהמצב, אלא מהתפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו. דמוקרט, ליברל, ימין, שמאל. כאילו כבר אי אפשר פשוט להיות אדם שמבקש לחיות בשקט, בנורמליות.
ובאופן כמעט מקרי, נתקלתי שוב בציור “שלום וצדק” של הצייר האיטלקי פומפאו בטוני. במרכז היצירה מופיעות שתי דמויות נשיות:
שלום: המזוהה דרך מחוות רכות, ענף זית, או הבעה רגועה ושלווה. היא מגלמת הרמוניה, רוך ואיזון.
צדק: באומנות הקלאסית ובמיתולוגיה – מזוהה לרוב עם מאזניים או חרב, ולעיתים עם הבעה רצינית ומרוחקת יותר. היא מייצגת סדר, חוק ושיפוט מוסרי.
בטוני מניח את את הייצוגים הסמליים האלה בצד, כמעט כקישוט מרומז. הוא בוחר להציב במרכז שתי נשים, במגע פיזי עדין או בתנועה משותפת, הרמונית, כמו אומר: אין באמת שלום בלי צדק, ולהפך, ועזבו אתכם עכשיו מסמלים. אנחנו בני אדם.
זה ציור עדין. בלי דרמה או רעש. לא מנסה להדהים, לטלטל או לאיים – דרך ניגודיות חריפה של אור וצל מסוכסים ודרמטיים, אלא דרך שקט הרמוני. ובכך משקף את הקשר הרעיוני – ששלום וצדק שווים במשקלם וכרוכים זה בזה.
בטוני היה ידוע בדיוק ביכולת הזו: לקחת רעיון פילוסופי ולהפוך אותו למשהו כמעט מוחשי, אנושי, נוגע.
כדאי גם להכיר את ההקשר הרחב יותר של היצירה: במאה ה-18, במיוחד באירופה של תקופת ההשכלה, נושאים כמו צדק, מוסר, סדר חברתי ושלום לא היו רק רעיונות, הם היו חלק משיח פוליטי ותרבותי עמוק.
ואני חושב עלינו כאן, על השיח הצרחני והאלים והמקוטב שלנו, בתוך כל הטירוף הזה, איך הכול הפך להיות או-או. או שאתה בצד הזה או בצד השני. או שאתה צודק או שאתה טועה. ואין מקום לרגע הזה שבין לבין, שבו אולי אפשר גם וגם.
אני מודה, כבר אין לי כוח להיות, או לחשוב, שאני “צודק”.
בא לי להיות רגוע. כבר בא לי שוב איטליה.