אני מרגיש עייפות עמוקה. לא רק מהמצב, אלא מהתפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו. דמוקרט, ליברל, ימין, שמאל. כאילו כבר אי אפשר פשוט להיות אדם שמבקש לחיות בשקט, בנורמליות.ובאופן כמעט מקרי, נתקלתי שוב בציור “שלום וצדק” של הצייר האיטלקי פומפאו בטוני. במרכז היצירה מופיעות שתי דמויות נשיות:שלום: המזוהה דרך מחוות רכות, ענף זית, או הבעה רגועה […]

מחר נחזור לעבודה, כי אנחנו אנשים עובדים, וכי העבודה היא חיינו.עבור בני המזל שבינינו, עבודה היא דרך חיים שמבטאת כישרון אישי, נטיית לב ואהבה לעשייה, שהיא לא "תשע-חמש", אלא הגשמה עצמית מספקת ומשמחת. אבל בעבור עובדים רבים אחרים, עבודה היא כורח בל יגונה, ולעתים כן יגונה, אבל צריך להתפרנס.ה-1 במאי, הוא הזמן להזכיר שהעולם שלנו

אני יודע שאם זה יצליח בינינו – נעוף למחוזות רחוקים,שיהיה לנו נפלא, שניקח לנו חדר במלון עם מרפסת, ואולי דירה חמודה, נלך למקומות, נסתובב עד שנתעייף, נצא, נאכל, נשתה, נראה מקומות יפים.אני מתלבט אם להזמין, כי לא בא לי להתאכזב יותרבטח אחרי ששתיים קודמות כבר ביטלוועכשיו, על סף התלקחות של סבב נוסף במלחמה מתמשכת, עוד

היום היה חם באופן מוגזם. לא החום הרגיל של מאי, זה שעוד משאיר מקום לבוקר נעים או ערב עם רוח קלה, אלא חום כזה שמגיע מוקדם מדי, כאילו מישהו דילג על שלב. פתאום נהיה קיץ עז ומשתלט כמו התפרצותה של מלחמה.ואולי זה גם מה שמוזר בזמן הזה. גם המלחמה כבר לא ממש מלחמה. אבל היא

יש משהו כמעט מפתיע בציור הזה של גוסטב קייבוט. במבט ראשון נדמה שהוא מתאר רגע נעים, כמעט אידילי: גינה מטופחת, אור רך, נשים יושבות יחד אחר צהריים קיצי, שלווה בורגנית של סוף המאה ה־19.אני אוהב את הציור הזה, כי הוא קצת מערער את הקלישאה על “הדור של היום”, ומזכיר לנו שבני אדם תמיד נעו בין

נתקלתי במקרה בציור הזה, "מטרייה", של האמן האמריקאי J-Louis, והוא נגע בנקודה רגישה אצלי ונעצרתי עליו.כבר במבט ראשון חשתי באי הנוחות שחשה האישה השוכבת פרקדן. לכאורה נחה לה בכיף תחת השמש, אבל אני רואה שהיא חסרת מנוחה, שלא טוב לה.ומה שבלט לי בציור הוא כפות ידיה השלובות, המסוככות על פניה, ולא כמישהי שמתמסרת לשמש בהנאה.

חזרתי הבוקר מרומא אחרי ביקור שהיה בינג' אומנות מרומם נפש.אז למה דווקא בציור הזה אני נזכר, זה שראיתי לפני כשנה בגלריית אופיצי בפירנצה?כשרואים את הציור בפעם הראשונה, הוא נראה פשוט: בכחוס, אל היין, השפע, ההנאה מהחיים. צעיר נאה עם כתר של עלי גפן, כוס יין מושטת אל הצופה, פירות מונחים לפניו, כסמל לשפע וחַיּוּת והתרפקות

היום ביקרתי במוזיאון פלאצו ברבריני. באתי בעיקר בשביל קראווג'יו, אבל לא רק. שעות הסתובבתי בין אולמות של רנסנס ובארוק כשרוחי טובה עלי, דעתי מיושבת, נפשי כמהה לגילוי ואני מתמלא רוח חמדנית ומתאווה לבלוע את שעיניי רואות.אבל מתוך ים היצירות שראיתי היום, היה ציור אחד שחיכיתי לו במיוחד. למדתי עליו עוד לפני הביקור, ראיתי צילומים, הבנתי